סופסוף הגיע הרגע שככ חיכיתי לו. אמרתי לא והוא החליט שכן. זה באמת קרה. וזה היה מושלם.
אבל בואו נחזור רגע להתחלה.
אנחנו נפגשים והוא מוחץ אותי בחיבוק ברמה שאני אשכרה מתקשה לנשום. וזה נכון ומדוייק ואני מתמסרת לתוך החיבוק שלו.
אנחנו נוסעים לחדר. אנחנו מדברים על מוזיקה וזו כאילו שיחה נורמלית, אבל שוםדבר לא באמת נורמלי בסיטואציה הזו ואני יודעת מה מצפה לי וכל הבטן שלי פרפרים וחרדות.
אנחנו מגיעים לחדר והוא מחבק אותי שוב, ואז מורה לי לפשוט את השמלה שלי. התחלנו.
הוא צובט את הפטמות שלי ואני מרגישה את עצמי נרטבת כל-כך. אני אוהבת צביטות בפטמות. זה כואב נעים ואני מתענגת על התחושה.
הוא מוביל אותי למיטה ואני מתרגשת ופוחדת. אני נשכבת על המיטה והוא נשכב לידי, מכרבל אותי. הידיים שלו חוקרות את הגוף שלי, עוברות על כל סנטימטר. הוא משחק לי בפטמות וזה כואב כבר בשלב הזה ואני מתמסרת לכאב.
ואז היד שלו מסיטה לי את התחתון והאצבע שלו בכוס שלי. לא הייתי מוכנה וזה כואב לי, ואיכשהו ככ מענג אותי במקביל. הוא מזיין אותי קצת עם האצבע ואני גונחת. הוא משחק לי קצת בדגדגן, ואז עוזב את הכוס שלי ועובר לספאנקים. אני מנסה לספוג את זה.
הוא אומר לי לעבור לארבע. הוא ממשיך עם הספאנקים ואני ככ מנסה אבל זה מתחיל לטרגר אותי ובסוף אני בורחת. זה כואב מדי. אני אפילו לא בטוחה אם פיזית או נפשית. הוא שואל צבע ואני אומרת שצהוב. הוא מושך אותי אליו ומחבק אותי. חזק.
הוא חוזר לשחק לי בכוס. אצבעות נכנסות, מזיינות, יוצאות. הוא נועץ ציפורניים בדגדגן שלי. בהתחלה זה נעים, ומהר מאוד אני מבקשת לגמור, והוא מרשה לי. אני גומרת בגלים של עונג וכאב ושחרור והתמסרות. הוא אומר שלגמור זו הדרך שלי להודות לו, ובאותו רגע, אני מבינה את זה. אני לא מסוגלת אפילו להגיד את התודה במילים, אני פשוט גומרת על האצבעות שלו.
הוא ממשיך לשחק לי בכוס. אני גומרת שוב. והוא ממשיך. הוא אפילו לא נותן לי רגע להתאושש מהגמירה, והוא נועץ את הציפורניים חזק יותר ויותר, וזה כואב ככ שאני נאנקת בכאב. באלי לצרוח. זה כואב מדי. זה כואב מדי. זה כואב מדי.
"בבקשה אדוני, זה כואב לי, בבקשה אדוני" אני מייללת. והוא נועץ חזק יותר.
"זה כואב מדי בבקשה אדוני" והוא ממשיך.
"אני לא רוצה יותר אדוני זה כואב לי בבקשה אני לא רוצה יותר", אני כבר במצוקה. אני מסתכלת לו בעיניים והוא מרוצה מזה. אומר שהוא רוצה לראות את הכאב בעיניים שלי. אני רואה בעיניים שלו את ההנאה ואני פוחדת.
הוא ממשיך בשלו. נועץ חזק יותר ויותר.
"תבכי, תשחררי את זה" הוא אומר, ואני ממשיכה להתחנן ביללות.
"תבכי, תשחררי הכול" הוא אומר שוב.
וברגע הקסום והמוזר הזה, המחסום נפרץ, והדמעות גואות בעיני.
"בבקשה אדוני" אני כבר בוכה. "אני לא רוצה יותר, אני לא רוצה יותר, זה כואב", הדמעות זולגות על פני ואיתן גם שבועיים של תסכולים וכאב וריקנות.
הוא ממשיך בשלו.
כואב לי כל-כך. אני בוכה את חוסר האונים, את הכעס על שהוא ממשיך, את העונג שאני לא רוצה להודות שזה מביא לי.
ואז הוא מפסיק. הוא מחבק אותי. אני בעננים.
"רואה שאת יכולה לבכות?" הוא שואל. אני צוחקת מבין הדמעות. "זה חדש לי".
אני מעשנת וחוזרת ואנחנו מתחבקים ומדברים וככ טוב לי. הוא מוריד אותי בבית, ואני ככ בטוב, ומבינה שהייתי ככ צריכה את הפריקה הזו.
תודה אדוני. תודה שאתה מרסק אותי בדיוק בצורה הנכונה. תודה שאתה שומר עלי תוך כדי. תודה שאתה מרכיב אותי בחזרה אחכ. תודה על הבכי ועל העונג ועל הכאב. תודה שאתה אתה. תודה על הכול ❤️