הבנתי לאחרונה שהבדסמ שלי הרבה יותר בראש מאשר בגוף.
הסף כאב שלי מאוד משתנה בהתאם למצב המנטלי שלי, אבל זה נראלי נורמלי.
הקטע הוא שכשאני מרגישה בטוחה ובקשר משמעותי אני מסוגלת לרצות לחצות גבולות שחשבתי שהם קו אדום, וזה משנה את כללי המשחק בשבילי.
עם השולטת הקודמת שלי אחד מהאלמנטים היה הסטראפ, או בעצם, הרעיון של זין. בפעם הראשונה שראיתי אותה לובשת אותו הקאתי מחרדה עוד לפני שהיא נגעה בי. והיא, המדהימותה ובייחודיות שלה הרגיעה אותי, כי כמובן התחלתי לבכות שאני הורסת הכול, ואמרה שלא קרה כלום, וניקינו את זה, וכשנרגעתי, המשכנו לסשן מדהים, שבו מצצתי לה את הסטראפ, בקצב שלי, בדרך שלי.
ולאט לאט, בצעדי תינוק, הגענו למצב שזה אחד הדברים האהובים עלי, ולאחר מכן ניסיתי גם למצוץ זין אמיתי וזה היה מדהים.
אלמנט אחר שעבדנו עליו הוא שתן. שתן היה טריגר שלי ברמה שהייתי מתאפקת שלא ללכת לשירותים כי הריח היה עושה לי להקיא מפלאשבקים. ואיתה, הצלחתי להפוך את זה מטריגר מטורף שלי לקינק ברמה שבפעם הראשונה שהיא השתינה עלי העיניים שלי התגלגלו אחורה מעונג.
עבדנו גם על אנאלי. כשהכרנו, לא יכולתי להרגיש מישהו עלי, בעיקר לא כשאני על הבטן, בלי להכנס לפלאשבק. אז התחלנו מזה שאני על הגב והיא היתה מזיינת אותי והייתי מסתכלת לה בעיניים ונדלקת מהמבט הטורף שלה ובמקביל מרגישה כל-כך פאקינג בטוחה. בשלב מסויים יכולנו לעשות את זה גם כשאני על הבטן, והיום זה בכלל לא אישיו בשבילי.
עם אדוני אני עובדת על חדירה וגינלית. אני סובלת מוגיניסמוס, מה שהופך כל חדירה (כולל טמפון) לכואבת בצורה בלתי נסבלת. ועדיין, הגענו כבר למצב שיש בתוכי שתי אצבעות שלו, וזה לא שזה לא כואב, אבל זה ככ מענג והשילוב של הכאב רק הופך את התהליך ליותר מענג עבורי.
והקטע הוא, שבכל הדברים הללו, בכל ההתמודדויות המאוד מורכבות הללו, אני ביקשתי. אני רציתי. אני יזמתי את זה ברמה הכי בסיסית. הם החליטו מתי וכמה ואיך, אבל זה בא קודם כל ממני. ואני בהלם מעצמי כל פעם מחדש כי אלו גבולות שמעולם לא העזתי לדמיין שאפרוץ. בטח שלא אעשה את זה מרצון נלהב ואבקש אותם.
ומה שמשותף לשני הקשרים הללו הוא תחושת הבטחון שלי, והשליטה המנטלית. הלהיות חלק מהחיים שלי באופן מלא. זה ההתמכרות בדברים הקטנים שגורמת לי לרצות לתת יותר משחשבתי שיש לי לתת. זה הללכת לאכול מאפה בשבילו, כי הוא יודע שזה יעשה לי טוב. זה לשתות מים. זה לשמור על עצמי, בשבילו או בשבילה. זה הליידע איפה אני נמצאת ומה אני עושה בכל רגע ביום.
להיות של כל אחד מהם זו עבודה יומיומית שוטפת. אני לא מתמסרת אליהם בסשנים, אני מתמסרת אליהם בכל רגע ורגע בחיי. וכשאני בכזאת רמת התמסרות, וזה עושה לי ככ טוב, ואני רואה שהם דואגים לי שומרים עליו כל-כך, אני רוצה לתת יותר, ואני מעניקה להם את הזכות לפרוץ את הגבולות שלי בצורה שלא חשבתי שתקרה אי פעם.
וזו השליטה המנטלית.
וזו השליטה האמיתית.