החלק האהוב עלי בסשן היום, היה השלב שבו הוא דחף לי אגודל לפה.
הסיטואציה היתה שהוא משחק לי בכוס, מרחיב את החור הכואב שלי עם אצבעות ומשחק בדגדגן שלי, מפעיל קצת יותר מדי לחץ ומשתמש קצת בציפורניים בכוונה, כדי שיכאב.
וזה כאב. כמה שזה כאב.
והתבכיינתי שכואב לי. בין הגניחות ואנחות העונג ברחו לי מהפה גם יללות: "אאוץ", "זה כואב לי", "בבקשה אדוני זה כואב".
אבל אדוני החליט שהוא מכאיב לי. עוד קודם הוא הזכיר לי שהכאב זה הוא, וכשכואב לי אני מרגישה אותו. ואני? אני אוהבת להרגיש אותו, אבל לפעמים זה ככ כואב שנפלטות לי יללות תחינה.
אז הוא דוחף לי את האגודל לפה. "שששש" הוא אומר, "תמצצי". ואני? אני מוצצת כמו תינוקת. ומצד אחד, זה ככ משפיל, מה שכמובן רק מחרמן אותי עוד יותר. ומצד שני, אני מתרכזת בלמצוץ את האגודל שבפי והכאב יותר נסבל, ואני בשקט, פולטת מדי פעם גניחות קטנות לתוך היד שלו.
וזה היה פשוט מושלם. מקטין, משפיל, ועם זאת מחזק ומאפשר לי להתמסר אליו כל-כך.
תודה אדוני. תודה שאתה יודע תמיד מה הדבר הנכון לעשות. תודה שאתה יודע להטריף אותי, ותודה שאתה מכאיב לי. תודה שאתה מעניק לי את הזכות להרגיש אותך ♥️