היה סשן מדהים בשישי.
כשנפגשנו הייתי עם כאב ראש זוועתי, שניה אחרי שלקחתי כדור. הדבר הראשון שאמרתי זה "המוזיקה כואבת לי, אני לא יכולה להכנס ככה לרכב" והוא הנמיך ונפלטה לי המילה האסורה.
הוא הסב את תשומת לבי לזה אבל כשהתנצלתי והוא ראה שאני באמת מחוקה מהכאב ראש הוא לא כעס. אני ככ אוהבת את הרגישות שלו, את היכולת לזהות מתי אני צריכה חינוך ומתי צריך לוותר לי.
עד שאנחנו מגיעים לחדר הכדור כבר מתחיל להשפיע ואני מרגישה קצת יותר טוב, אני חיונית יותר. אנחנו נכנסים לחדר ומתחילים פשוט מלהתחבק. הוא מחזיק אותי ככ חזק, מלטף לי את הראש בכזה רוך, הכול מדוייק ונכון ומה שאני צריכה.
בשלב מסויים הוא מורה לי להוריד את השמלה. אני כהרגלי לא לובשת חזייה, ונשארת בחוטיני השחור שלי. הוא משחק בפטמות שלי, לא מכאיב, אבל אני נרטבת כלכך והרגליים שלי לא מצליחות להחזיק אותי, רועדות לחלוטין.
אח''כ מגיע הכאב. הוא אמר לי מראש: "בלי קיין היום, היום זה רק הידיים שלי שיכאיבו לך". והאמת? שאני פוחדת מהידיים שלו לא פחות משאני פוחדת מהקיין. הוא צובט את הפטמות שלי, ואז מורה לי לשכב על המיטה. אני נשכבת והוא משחק לי בחזה, מכאיב לי ככ. היד שלו גולשת מטה ואני פותחת את הרגליים בשבילו כמו שהוא אוהב, במובן המילולי ובמובן המנטלי. הוא משחק לי בדגדגן, ואז דוחף אצבעות, ואז חוזר לדגדגן. הוא משחק בי, בתוכי, בעונג שלי, בכאב שלי. הוא לוחץ על הדגדגן יותר מדי, בכוונה. זה כואב לי כלכך. הוא אומר שאני כואבת בשבילו, שהכאב זה הוא. אני זוכרת שגמרתי גם באיזשהו שלב, והוא המשיך בשלו. אני מבקשת ממנו באיזשהו שלב לדחוף עוד אצבע, ואנחנו בפעם הראשונה מגיעים לשלוש אצבעות, וזה ככ כואב, וככ מענג, התחושה הזו של החור מתמלא ונמתח. בשלב מסויים האיזור ככ כואב והכול ככ רגיש שאני מתחננת שיפסיק. כשאני כבר על סף בכי הוא שואל "צבע?". "לא יודעת" אני עונה, והוא ממשיך. "צבע?" הוא שואל שוב, ואני לא מסוגלת להכיל יותר ופולטת "צהוב".
הוא מיד מפסיק ונשכב חזרה ואני משתבללת ומתחילה לבכות "סליחה אדוני, אני לא יכולתי יותר, זה ככ כאב". הוא מחייך, נותן לי לבכות רגע, ואז מסביר לי שלא היה לי סיכוי, שהוא רצה שאחווה את השחרור שבבכי, שהוא לקח אותי לשם בכוונה. הבכי שלי משנה צורה לבכי של הקלה, ואני חווה רגע של קתרזיס.
ההמשך קצת מטושטש לי כי היה לי התקף מוצפות באמצע.
אני זוכרת אותו מלקק את הלחי שלי, ואותי מתרחקת ואומרת "אתה לא יכול פשוט ללקק אותי". זה כנראה הזמן לציין שרוק דוחה אותי ברמות אחרות. אז הוא משחק על זה, ואני מקללת אותו בראש שלי באותו רגע. "אני לא יכול?" הוא שואל בטון מאיים, ואני מבינה את הטעות שלי. "אתה יכול אדוני" אני משיבה בכניעה, ואולי הייתי צריכה לרגע את התזכורת הזו למקומי. הוא מלקק אותי שוב, אני מחזיקה ולא בורחת תוך כדי, אבל ברגע שהוא מפסיק אני פולטת נהמות תסכול וגועל ומנגבת את הרוק בכרית. ושוב, הוא מזכיר לי שאני לא יכולה לעשות את זה, והוא מנסה שוב. אני שוכבת שם, כל הגוף שלי מכווץ מגועל, נוהמת נהמות גועל ותסכול אבל לא עושה כלום. חסרת אונים למולו, לא פיזית, אלא מנטלית. הוא לא עוצר אותי פיזית מלנגב את זה, אבל אני יודעת מנטלית מה הוא מצפה ורוצה ודורש ממני, ומרגישה צורך פנימי להיענות.
באיזשהו שלב הוא שם את היד שלי על הזין שלו דרך הבוקסר. אני מצחקקת בהתרגשות, מתחילה לשחק בו עד כמה שאני יכולה דרך התחתון. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בזין שלו, כי היה לו חשוב לבנות קודם את הקשר ולתת לי תחושת בטחון. ואני מרגישה בטוחה ונהנית. הוא משחק לי בכוס תוך כדי ושנינו גונחים. הוא מוציא את הזין מהמכנס ואני מביאה לו ביד בהתרגשות שאין כמוה. אני רוצה למצוץ לו, אבל לא מעיזה לבקש. לא כי אני פוחדת מהתגובה שלו, אלא כי אני מתה מפחד להודות ברצון הזה בקול.
והכול היה טוב ויפה מושלם ונעים ואינטימי ואז כמובן התחיל לי התקף מוצפות. לשניה קפאתי, לא ידעתי איך לעצור את הסיטואציה, ואז פשוט הורדתי את היד שלו ממני והוא קלט שאני ממש לא בסדר. הוא שאל אם לחבק ואמרתי שאי אפשר לגעת בי כרגע, וירדתי למטה לעשן.
הרגשתי ככה רע שקטעתי ככה סיטואציה ככ טובה אבל לא הייתי מסוגלת. פחדתי מהתגובה שלו כשאחזור. אבל הוא היה הכי מתוק בעולם ופשוט חיבק אותי ככ הרבה וגרם לי להרגיש הכי בטוחה בעולם.
תודה אדוני. תודה על המסע. תודה על הכאב, תודה על הקתרזיס, תודה על העונג, על הסדיזם המנטלי. על הכול. תודה על מי שאתה. תודה ♥️