כל-כך הרבה שנים לא שלטתי בכאב שלי.
לא בחרתי בו. מכירים את זה שאם אתם דופקים את הזרת של הרגל בפינה של השידה זה בלתי נסבל אבל בסיטואציה בדסמית כאב יכול להיות מענג? זה בדיוק ההבדל.
הכאב שלי במשך ככ הרבה שנים היה כמו לדפוק את הזרת של הרגל בפינה של השידה. לא בחרתי בו, לא רציתי אותו. לא רציתי שיחזיקו לי את הידיים מעל הראש וירביצו לי בחזה כילדה. וזה כאב. לא רציתי שלא יכבדו את הלא שלי, וזה כאב כאבי תופת כל פעם מחדש. לא רציתי שיפשיטו אותי, לא רציתי שיצבטו לי את הפטמות, לא רציתי להיחנק על זין. לא רציתי אפילו ללקק אותו.
גם כנערה, לא רציתי שגברים מבוגרים יזיינו אותי בכוס, או בתחת. לא רציתי שככה תיראה הפעם הראשונה שלי, ברכב של גבר שמבוגר ממני ב11 שנים כשהבתזוג שלו צופה ומאוננת. זה כאב כל-כך. אני לא יודעת אם יותר פיזית או נפשית. לא רציתי שיקשרו אותי או שיצליפו בי. לא רציתי שיצלמו את זה, ובטח לא שיפיצו. לא רציתי שיחנקו אותי עד עילפון. לא רציתי לצרוח מכאב ושימשיכו.
לא רציתי שום דבר מזה.
לא בחרתי שוםדבר מזה.
למדתי מהר מאוד איך ליצור כאב שאני יכולה לשלוט בו.
כילדה הייתי דופקת את הראש בקיר וצורחת. זה היה ככ גרוע, שפעם הזמינו לנו משטרה הביתה כי חשבו שמרביצים לי, ואמא שלי פשוט הראתה אותי לשוטר ואמרה "אני לא יודעת מה לעשות".
באיזשהו שלב למדתי גם לעשות לעצמי חניקות דם (לא ידעתי שככה הן נקראות רק שזה חונק אותי) והייתי חונקת את עצמי, ממש עד סחרחורת. שוב ושוב ושוב.
כנערה למדתי לחתוך את עצמי. יותר מספק מלחנוק את עצמי, ופחות רועש ודורש תשומת לב מלדפוק את הראש בקיר. והתאהבתי בזה. התאהבתי בבחירה על הגוף שלי. התאהבתי בשליטה בכאב שלי. התאהבתי בבחירה שלי איך וכמה יכאב לי, ואיפה.
והעניין הוא, שהיום ישלי שליטה על החיים שלי, על הגוף שלי, על הכאב שלי. היום אני כבר לא באמת צריכה להלחם על כל רגע של שליטה כזו.
ועדיין, כשאני מרגישה שהחיים שלי מציפים אותי, שאני לא רוצה דברים שקורים בחיים שלי, המוח שלי חוזר לנתיב המוכר והבטוח. אני חוזרת לחפש איך להחזיר לעצמי שליטה על מה שקורה לי, בדרך הכי בסיסית שלי, שליטה בכאב שלי.
ולכן, אני נופלת לשם שוב ושוב. כי החיים לא צפויים, ובטח שלא בשליטה של אף אחד מאיתנו. כי דברים רעים קורים, כי דברים טובים נגמרים, כי יש המון כאב שאני לא יכולה לשלוט בו.
וכשאני חותכת, אני מרגישה בשליטה על הכול, או לפחות על הסבל שלי, וזה נותן לי תחושת בטחון.
אז כן, אני צריכה לחתוך לפעמים. זו הדרך שלי לא לעשות משהו גרוע יותר. זה הבסיס שבניתי עליו חיים. זה מציל לי את החיים.