הרעיון של להיות בנאדם שמח יכול להיות מפחיד, כשכל החיים שלך לא היית.
אני התחלתי לעבור התעללות מינית בגיל 5. אין לי כמעט זכרונות מלפני (אולי 2-3), ובחוויה שלי, תמיד הייתי מתמודדת נפש, ותמיד סבלתי. תמיד כאב לי. תמיד היה לי רע.
ובכנות, אני לא יודעת מי אני בלי זה.
אני לא יודעת על מה אנשים נורמליים מדברים ואיך זה מעניין אותם. אני רגילה לקשרים שמבוססים על טראומה דומה, ואלו קשרים ככ עמוקים שכל השאר מרגיש לי שטחי. על מה אני אמורה לדבר אם משמיטים את הטראומה שהפכה אותי למי שאני היום?
אני לא יודעת איך לא להשתעמם מהשגרה נטולת הטראומה. אני רגילה שבכל רגע עשויה להגיע סכנה, אני רגילה לא להרגיש בטוחה אף פעם. איך משחררים את התחושה הזו? איך מפנימים שאני באמת בטוחה עכשיו? ואיך לא משתעממים מהחיים נטולי הסכנה?
אני לא יודעת איך לא להרגיש כל-כך ריקה וחסרת תכלית כשהכול בסדר. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. מה אמור למלא אותי, אם לא ההקרבה שבלתת לאנשים לאנוס אותי?
כשהייתי בתיכון באמת תכננתי ללכת לזנות. לא הבנתי למה לא. המציאות שלי היתה לחטוף מכות ולהזדיין עם גברים מבוגרים שאני לא נמשכת אליהם וללא רצון אמיתי. לא הבנתי למה לא לקבל על זה כסף על הדרך. פשוט חיכיתי לגיל 18.
זה העולם שלי. זה מה שמרגיש לי מוכר וכתוצאה מזה הגיוני ומובן ובטוח. זה מה שנוח וקל לי לשחזר. אין לי חוויות ילדות חיוביות לשחזר. חוויות חיוביות זה משהו שחדש לי, ואני לא מצליחה להסתגל אליו, הוא מרגיש לי עקום.
אז כן, אני פוחדת לגלות מי אני בלי זה. אני לא יודעת לדמיין אפילו מי הייתי יכולה להיות ללא הטראומה. אין לי לפני ואחרי, יש רק תוך כדי ואחרי.
זו לא אשמתי שאני נופלת לאותם מקומות. זה מה שיש והיה לי בחיים. זו לא אשמתי שאני לא מצליחה לנהל חיים נורמטיביים, אני אפילו לא יודעת מה זה חיים נורמטיביים, אני לא אדע לזהות את זה גם אם אני אחיה את זה. משהו מרגיש לי לא נכון בלהיות בסדר. משהו בזה מרגיש לי חולה.
ואם להיות בסדר זה חולה, ולא להיות בסדר זה חולה, אז איך אני יכולה להיות בריאה?