אנחנו נפגשים והוא מחבק אותי מלא. הוא בבוקסר ואני עדיין בשמלה, ואנחנו מתחבקים.
הוא מעביר את הידיים על הגוף שלי ומגיע לפטמות. הוא משחק בהן בעדינות, ואני עושה קולות של 'לא רוצה' מה שכמובן לא מפריע לו להמשיך לשחק בפטמה שלי. הוא שואל למה אני עושה קולות של 'לא רוצה' ואני מתחבטת בתוך עצמי מה לענות לו. בסוף אני אומרת שאני פוחדת להגיד לו כי או שהוא ישתמש בזה נגדי או שזה רק יעשה את המצב יותר גרוע. הוא אומר לי להגיד ואני מסבירה שקשה לי עם מגע ככ עדין, אני צריכה את זה חזק יותר. אז הוא עובר לצבוט אותן. חזק. אני בקושי נושמת אבל אני רטובה ככ. אני רוצה שיפסיק כי זה כואב ורוצה שימשיך כי זה מרטיב אותי וכי הכאב זה הוא ואני לא יודעת בעצמי מה אני רוצה כבר.
מהר מאוד הוא מגיע לכוס שלי. הוא מתחיל עדין, ואני כמעט גומרת. שתי אצבעות שלו חודרות פנימה וזה כואב ככ ובמקביל נעים ככ. "תשחררי את זה, תשחררי הכול" הוא אומר ואני גומרת.
הוא ממשיך לשחק לי בכוס. הכוס שלי כבר ככ רגיש מהגמירה הראשונה, ואני הולכת לגמור שוב. הוא מכניס אצבעות פנימה, מוציא ומשחק לי בדגדגן. הוא נועץ ציפורניים, ואני שונאת אותו ואוהבת אותו במקביל על זה. זה ככ כואב, וככ נעים, וככ מבלבל. הוא אוהב לגרום לי לדיסוננסים.
אני צריכה הפסקת עישון כל שתי דק. זה נורא. אני משום מה נורא מטורגרת כל היום ואני שונאת את עצמי על שאני קוטעת את הסשן כל רגע אבל אני צריכה את התרופה שלי. אני מרגישה ככ אשמה כל פעם שאני יוצאת לעשן.
אני חוזרת והוא מחליט שהגיע הזמן להכאיב לי. אימפאקט, שהיה הדבר האהוב עלי, הפך בשנה וחצי האחרונות לטריגר שאי אפשר להתמודד איתו. סיכמנו שנעשה רק קצת, שלא נביא אותי לקצה שלי. אני מתה מפחד וממשיכה לחבק אותו. הוא מקים אותי, ואני פושטת את השמלה לבקשתו ומתייצבת בפינה עם התחת כלפי חוץ. הסברתי לו באחת השיחות שלנו שאחד הדברים שהכי קשים לי באימפאקט זה שאני חוששת שיחדירו לי שוב אצבע ללא הסכמתי, וביקשתי ממנו שידחוף לי אצבע לפני שמתחילים כדי שאזכור שאני אוהבת ורוצה את האצבע שלו בתוכי. והוא עושה את זה. הוא משחק לי קצת בדגדגן, משחק קצת בחור, פנימה והחוצה, ויוצא. ואז זה מתחיל. הוא מתחיל מספאנקים. זה כואב ברגע הראשון, ואז אני מסתגלת קצת. אז הוא מעלה את העוצמה. וזה כואב לי. אני שונאת את זה שזה כואב לי. בחיים שלי ספאנקים לא כאבו לי. הייתי מתייחסת לזה כמו אל מסאז' בעבר. אז מה נדפק בגוף או במוח שלי שזה כואב לי עכשיו? והחלק הכי מביך הוא, שעם הכאב, אני נרטבת. אני שונאת את זה, אני רוצה שהוא יפסיק, זה כואב לי, ואני נרטבת. אני מרגישה מגוחכת. אני שונאת את זה שזה כואב במקום לענג, אני שונאת את סף הכאב שלי שירד ככ משמעותית, ואני שונאת את זה שהסיטואציה הזו מרטיבה אותי. אני מרגישה מקולקלת. אני מסתגלת גם לעוצמה הזו והוא ממשיך ומעלה עוצמה בהדרגה. באיזשהו שלב הוא מודיע לי שהוא עומד לעבור לקיין עכשיו. הקיין זו בחירה שלי. זה היה הכלי האהוב עלי כשהייתי עם סף כאב גבוה. אני מתחילה לחשוב שאולי אני לא טובה מספיק לזה יותר, אולי צריך לחזור לפלוגרים בכלל. הקיין כואב לי ככ. אני קופצת ובורחת אז הוא מחזיק אותי. אני מחזיקה את עצמי ככ חזק. אני רוצה שזה יפסיק, אני שונאת את זה. אבל אני רוצה לחזור לאהוב את זה, אני שונאת אפילו יותר את זה שעברה לי היכולת להינות מזה. אז אני מחזיקה את עצמי ומושכת עוד קצת. הוא שואל אותי צבע באיזשהו שלב ואני מתלבטת לרגע אבל משיבה ירוק. אני רטובה ככ ואני גם יודעת שאני יכולה יותר. זה מאבק מנטלי עם עצמי, אבל אני יכולה. לאורך כל הדרך, הוא מדי פעם משחק לי בכוס, להזכיר לי שאני איתו ולא עם מישהו שאני לא רוצה שיחדור לשם. באיזשהו שלב הוא שואל שוב צבע וזה הופך לצהוב, והוא עוצר ומחבק אותי ואני כמעט נמסה לתוך החיבוק שלו.
ואז האשמה מכה בי. זה כל מה שהצלחתי להחזיק? זה היה אולי רבע שעה, אם אני מגזימה. והוא היה עדין איתי. פעם הייתי מחזיקה באימפאקט קשוח שעה וחצי. מה קרה לי? מי אני בכלל? למה אני לא מצליחה להיות בשבילו זונת הכאב שהייתי? אולי עצרתי מוקדם מדי, אולי הייתי צריכה צריכה להחזיק עוד, גם אם זה כבר בלתי נסבל?
אני לא טובה מספיק, אני אף פעם לא טובה מספיק.
אנחנו מתחבקים ואני מנסה לבכות ללא הצלחה. אני אומרת לו שאני מרגישה שאני צריכה לבכות וזה לא יוצא, והוא מחליט להוציא את זה ממני. הוא משתמש באצבעות שלו, נועץ את הציפורניים בתוך הדגדגן שלי. זה כואב ככ. אני מתחננת שיפסיק. "עוד קצת" הוא אומר לי. הוא שואל צבע ואני משיבה שירוק. זה כואב ככ. כל מה שאני מסוגלת לעשות זה להתחנן שיפסיק והוא מושך את זה עוד קצת ועוד קצת אבל הדמעות ממאנות לבוא.
אני מרגישה כשלון. למה אני לא מצליחה לבכות בשבילו? אני תמיד מצליחה לבכות בשבילו. אני יודעת מה הוא רוצה, מה הוא מחפש. אני יודעת איך לגרום לעינוי הזה להפסיק. ועדיין, אני לא מצליחה לבצע את זה. אין דמעה אחת. אני לא טובה מספיק. אני לא טובה מספיק. אני לא טובה מספיק.
הוא מחבק אותי עוד, ואז מחליט שהגיע הזמן שאמצוץ לו. הוא שוכב על הגב ואני מתמקמת כמו שהוא אוהב אותי במציצות, עם הראש לזין שלו והתחת לכיוונו, כך שהוא יכול לשחק לי בכוס תוך כדי. אני מתחילה למצוץ, ומהר מאוד הוא תופס אותי מהשיער ומתחיל לזיין לי את הגרון. אני נרטבת ככ, ואני יודעת שהאצבעות שלו משחקות בכוס שלי מרגישות את זה. זה מביך אותי, ואני אוהבת להיות נבוכה מולו, מה שרק מרטיב אותי עוד יותר, מה שרק מביך אותי עוד יותר. הוא מחזיק את הראש שלי על הזין שלו עד שאני מתחילה להשתעל מחוסר אוויר ואז הוא נותן לי רגע לנשום. הוא מזיין את עצמו עם הראש שלי, עם הפה שלי. והוא משחק לי בכוס והגניחות שלי נבלעות בזין שלו. אני לרגע שוכחת מהכול וטוב לי, ואז זה קורה. אני מקיאה בפה ובולעת את זה פעם ראשונה, שניה, ובשלישית זה בורח לי. אני מספיקה לסובב את הראש מהמיטה אבל מקיאה על כל הרצפה והחלון של המרפסת.
אני מרגישה נורא. אני מרגישה כשלון, אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות שוםדבר כמו שצריך. אני מרגישה שאני מאכזבת אותו בכל דבר אפשרי, למרות שהוא לא עושה רושם שהוא מאוכזב מאף אחד מהדברים. ושם הדמעות יוצאות. אני בוכה והוא פשוט שוכב שם לרגע, נותן לי לבכות לבד. אני מרגישה ככ לבד. הוא לידי ואני בוכה והוא לא נוגע בי. וזה גורם לי לבכות אפילו יותר. ואז הוא מחבק אותי, חיבוק חזק ואוסף ואוהב ואני בוכה על החזה שלו. אני בוכה כי נכשלתי בהכול, כי אני מאכזבת את עצמי ואותו, כי אני לא טובה מספיק, כי אני לא נותנת לו ערך כמו שהוא נותן לי. אני בוכה כי לא מגיע לי את החיבוק הזה, לא הרווחתי אותו ביושר. אני בוכה כי למרות הכול, אני זקוקה לחיבוק הזה, ואני מרגישה שאני רק לוקחת ולא נותנת שוםדבר בתמורה. אני בוכה כי מגיע לו טוב יותר ממני.
אני אומרת לו שמגיע לו טוב יותר ממני, והוא אומר שאני טובה מספיק, שהוא רואה כמה אני מתאמצת בשבילו וגם אם אנחנו מתקדמים בצעדים קטנים זו עדיין התקדמות. אבל אני לא מצליחה להאמין לו. אני לא מצליחה להרגיש את מה שהוא אומר בבטן.
באיזשהו שלב אני נרגעת, ומבקשת לחזור לזיון הגרון. הפעם הוא מכאיב לי בכוס, וכשאני מקיאה בפה בפעם הראשונה אני בורחת ממנו. הוא שואל מה קרה ואני מסבירה שהקאתי בפה ואני פוחדת להקיא. אז הוא לוקח את היד שלי ושם על הזין שלו. אני מביאה לו ביד.
ואז אנחנו מתחבקים עוד, ואז היד שלו מגיעה לציצי ולתחת שלי ומהר מאוד גם לכוס ואני פותחת רגליים ומאפשרת לו לשחק, למרות שאחרי כל נעיצות הציפורניים זה כבר ככ כואב. ואיכשהו עם הכאב אני גומרת שוב.
אני חוזרת הביתה מאושרת ומשוחררת ואיכשהו במקביל גם אכולת אשמה ומכווצת. עם הזמן האשמה והכיווץ מתגברים וזה כל מה שנשאר. והנה אנחנו עכשיו.