כל-כך הרבה שנים התפללתי לאלוהים
לא גדלתי בבית דתי, אפילו לא מסורתי, אז התפללתי בדרך שלי, במילים של ילדה שסובלת.
התפללתי שסבא לא ימות, התפללתי שלא יהיה בית ספר מחר. התפללתי שהילדים ההם ימותו, כי בלי להבין את זה, זו היתה הדרך היחידה שהכרתי שתגרום לכך שהם יפסיקו להתעלל בי מינית, בלי להבין אפילו שמה שהם עושים זו התעללות מינית, בלי לדעת לתת לזה שם. התפללתי שאמא תרצה לחבק אותי היום. התפללתי שאמא לא תכעס ולא תעיף אותי מהבית. התפללתי להיות נורמלית, כמו כולם.
התפללתי להיות נורמלית. התפללתי להתעניין בדברים שילדים אחרים מתעניינים בהם, אבל כל מה שעניין אותי היו ספרים ומתמטיקה. התפללתי להצליח להיות שמחה כמו כל הילדים האחרים. לא הבנתי למה הם רוצים לשחק תופסת ולצחוק כשאני רק רוצה לקפוץ מהמרפסת. לא הבנתי מה מצחיק אותם, מה גורם להם לחייך. כלום לא גרם לי לחייך. לא הבנתי למה אני שונה. הרי שני הצדדים שיחקו במשחק הזה, אז למה הם צחקו ואני הייתי בשקט? למה הלכתי לבכות אח''כ, כשהייתי לבד? למה הרגשתי מקולקלת?
התפללתי שהתקפי הזעם יעברו. התפללתי להצליח להיות הילדה שרוצים שאהיה, החייכנית, השמחה, החביבה. התפללתי לא להרגיש את הזעם הזה, על כל מי שפגע בי, כי לא הבנתי אז שהם פוגעים בי.
ואתם יודעים מה?
הוא אף פעם לא היה שם.
אפילו לא פעם אחת.
תמיד הלכתי לבי"ס, וההתעללות תמיד המשיכה, ואני המשכתי לא להיות הילדה השמחה שרוצים שאהיה.
הוא לא עשה מבול, או חורבן, כדי להציל אותי. הוא לא יצר מגיפה, הוא לא עשה כלום. הוא נתן לי למות מבפנים שוב, ושוב, ושוב.
אז אל תגידו לי שאמונה תעזור לי.
אני האמנתי, בלב שלם.
והוא איכזב אותי מכל פעם מחדש.
אם יש אלוהים, והוא שמע ילדה בת 5 שעוברת זוועות מתחננת שיציל אותה, והוא בחר לא לעשות כלום, אני שונאת אותו, שנאה יוקדת. אני שונאת אותו יותר משאני שונאת אותם.
ואני לא יכולה לחיות עם השנאה הזו, אז אני מעדיפה להאמין שהוא לא קיים.
אמונה לא עזרה וגם לא תעזור.
החיים פשוט קורים, ודברים רעים פשוט קורים, וזה מה יש.
אין לזה סיבה או הסבר, שוםדבר לא יצדיק את זה.
הוא לא היה שם.