אין לי איך לתאר לכם כמה זה מפחיד לגלות שיש גרסא זועמת של עצמך בתוכך
כילדה הייתי מאוד מוחרמת. כתוצאה מהחרם, הייתי מאוד קלה לניצול, והתעללו בי מינית. האיום היה שאם לא אשחק איתם במשחקים הללו, שהיו התעללות מינית אלימה ומשפילה, הם לא יהיו חברים שלי יותר, מה שאומר שאין לי חברים בכלל. לפני כן הייתי בחינוך ביתי, כך שזה גם לא שהיה לי רקע חברתי מהגן הקודם להסתמך עליו. הייתי לבד.
כתוצאה מההתעללות המינית התחילו התקפי זעם. אף אחד לא ידע על ההתעללות, ולא הבינו מאיפה זה מגיע לי ולמה אני מגיבה ככה לדברים. הייתי יושבת שעות וצורחת ודופקת את הראש בקיר.
ואז התחילו הטיפולים. הפסיכולוגית הראשונה שהיתה לי אמרה לאמא שלי שצריך לשים אותי במוסד סגור כי אני אגדל להיות רוצחת סדרתית, כי ידעתי בגיל 5 באמצעות הספרים הרבים מעבר לגילי שקראתי ובעזרת הדברים שעברתי, לתאר לה לפרטי פרטים איך אני רוצחת ילדים, שכביכול לא עשו לי כלום. כמעט 20 שנה בדיעבד נבין שהילדים הללו התעללו בי מינית, וזו היתה הדרך שבה פינטזתי לעצור את ההתעללות.
אח''כ הייתי אצל מטפלת בהילינג. היא באמת דפקה אותי. היא לא התכוונה, היא לא ידעה, היא לא הבינה. אבל את הנזק שהיא עשתה אני עובדת עד היום לתקן. היא הסבירה לי שהילדים לא אוהבים אותי כי התקפי הזעם שלי מפחידים אותם, ואז האמנתי לה. היום אני יודעת שהחרם התחיל הרבה לפני שהתקפי הזעם נעשו מפחידים, אבל כילדה בת 8 לא הבנתי איך סיבה ותוצאה וכרונולוגיה של זמן עובדות, והייתי בטוחה שאני אשמה בכל מה שקורה לי. הילדים פוחדים ממני, אז הם מחרימים אותי. וכשהם משחקים איתי, אני בכפיות טובתי אפילו לא נהנית מזה. הרגשתי ככ אשמה, הרגשתי שאני הורסת לעצמי את החיים.
אז השתניתי. החלטתי שאני לא כועסת יותר. לא משנה מה. וברגע הזה, נוצר פיצול בזהות שלי. נוצרה הילדה המרצה שיודעת לתת כל מה שתרצו ממנה, ונוצרה, במקום מאוד מודחק, אנה, הילדה שיודעת עמוק בפנים שמה שעושים לה לא תקין, ושונאת שנאה יוקדת כל מי שלקח בזה חלק וכל מי שלא מנע את זה.
וזה עבד. הרבה שנים לא הייתי מודעת לקיומה של אנה. מגיל 8 עד גיל 14 לא כעסתי פעם אחת.
ואז בגיל 14, הכול השתנה. הייתי בתקופה מאוד קשה בחיים. סבא שלי גסס, ואמא שלי היתה כל הזמן בבי"ח ואבא שלי בעבודה אז אני זו שעשתה עם האחים הקטנים שלה את התהליך של 'זה בסדר שהוא ימות, הוא יפסיק לסבול, זה כבר לא סבא, עדיף לו שהסבל יפסיק, צריך לשחרר אותו'. במקביל לכל העניין גם עשיתי חמש יחידות מתמטיקה מואץ (הייתי שנה לפני הבגרות), ולמדתי באוניברסיטת תל אביב. הכול היה יותר מדי, וקרסתי נפשית. הייתי אובדנית נורא, רציתי שהכול ייגמר. אבל המשכתי כרגיל. מי כמוני יודעת להמשיך כרגיל תוך כדי שימוש בתוכה מתרחשות זוועות.
אז ערב אחד ראיתי טלוויזיה, ואבא הגיע הביתה ולקח לי את השלט ובייסיקלי גירש אותי מהסלון. וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכולתי להתמודד עם הכול יותר, ואנה יצאה לפרונט בהתקף זעם נוראי. היא פינטזה איך היא חונקת את אבינו במו ידיה. זה הבהיל אותה נורא, היא הרגישה בנאדם רע. ואז היא נזכרה בשיחה שהיתה לנו בצופים, על איך פגיעה עצמית מפרישה במוח הורמונים טובים שמרגיעים כאב. אז היא עשתה את זה, היא חתכה את עצמה, בפעם הראשונה.
וזה עבד כמו קסם. התקף הזעם עבר, את האגרסיות היא הוציאה על עצמה. היא ניצחה, היא כביכול לא פגעה באף אחד, היא רק שכחה שגם היא מישהי שיכולה להפגע.
לחזור לפרונט אחרי מישהו אחר מרגיש לנו קצת כמו לקום משינה. אז היא סיימה לחתוך, ואני קמתי, וראיתי את החתכים. לא הבנתי מה קרה. זכרתי הכול במטושטש. נכנסתי למקלחת ושטפתי את החתכים טוב טוב במים וסבון כי לא ידעתי מאיפה לקחת חומרי חיטוי אמיתיים. ולבשתי אחכ חולצה ארוכה, להסתיר אותם.
ההבנה הזו, שבתוך הגוף שלך קיים מישהו אחר שיכול ברגע להשתלט על הכול, שיכול לפנטז על לפגוע באחרים בדרכים מזעזעות, שיכול לפגוע בעצמו מתוך נסיון לא לפגוע באף אחד אחר, זו היתה הבנה מזעזעת. זה היה ככ מפחיד. חייתי שנים באמונה שלמה שאני מפלצת, או לפחות, שקיימת בתוכי מפלצת שעשויה להשתלט עלי בכל רגע.
ובעיקר פחדתי. פחדתי ממנה, פחדתי מעצמי.
היום אנה יותר מאוזנת, היא לומדת לדבר את הכעס שלה ולהתמודד איתו בדרכים לא אלימות לא כלפי אחרים ולא כלפי עצמה. זה עדיין קשה לה, ולפעמים היא מתקשרת בצורה תוקפנית מדי, אבל היא הולכת ומשתפרת. ועדיין, יש רגעים שמפחיד אותי להבין שהיא חלק ממני. שיש בתוכי את כל הזעם האצור הזה.