אני כותבת

הרבה מהחטופים השבים משתפים בפחד למות בשבי.

ובהתחלה לא הבנתי את זה

אתה ליטרלי בגיהינום, מה יכול להיות במוות יותר גרוע מזה?

אני מסתכלת על מוות כמשהו מאוד חיובי, כסוג של גאולה מהעולם הזה, בעיקר כשההגעה שלו עוצרת סבל

אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה יותר כמה זה הגיוני 

אפילו אני לא רציתי למות כשהייתי בתקופות שעברתי טראומה אקטיבית, ואני אובדנית מאז שאני זוכרת את עצמי

אני לא משווה לרגע בין מה שעברתי למה שהם עברו, חשוב לי להדגיש

אבל אני יכולה לספר רק את הסיפור שלי

ואני יודעת להבין דברים מתוך חוויות שעברתי שמזכירות לי איכשהו את הסיטואציה שאני מנסה להבין

וכשאני חושבת על זה לעומק, היו 3 פעמים שהייתי בסכנת חיים ממשית בתיכון תחת הניצול וההתעללות של גברים מבוגרים, ובשלושתן נבהלתי נורא.

וזה לא שלפני הסיטואציות האלה לא רציתי למות, אבל כשהגעתי לרגע האמת, משהו באינסטינקט ההישרדותי החייתי ניצח הכול

ולא רציתי למות

הרבה זמן אחרי הטראומה האקטיבית עדיין לא רציתי למות

השלב שבו הבנתי שאני רוצה למות הוא כשהבנתי את ההשלכות של מה שעברתי. כשהבנתי שאני אצטרך לחוות את זה שוב ושוב בפלאשבקים וסיוטים. כשניסיתי לטגן נקניקיות עם מדריכה שיקומית וברחתי בצרחות מהמטבח כי הרעש של השמן הקופץ הבהיל אותי. כשהתנתקתי וכולם חשבו שאני ישנה בזמן שאני עברתי גיהנום, כלואה בתוך גוף שממאן לשתף איתי פעולה. כשלא הצלחתי לעבוד, כשפרשתי מתואר בגלל מצב נפשי בפעם השניה. כשלא הצלחתי להביא את עצמי להתקלח במשך שבועיים וחצי. כשחזרתי לחתוך את עצמי כדי לקבל שליטה על הגוף שלי ועל הכאב שלי. כשהמאבק לא לחתוך הפך למאבק שגרתי. כשהמאבק לצאת מהמיטה, לתפקד, למרות הטריגרים, הפך לקרב שאני מפסידה בו שוב ושוב. 

אני חושבת שהטראומה בשבילי בכלל לא היתה החלק הגרוע. 

החלק הגרוע הוא לחיות עם ההשלכות שלה.

הייתי נאנסת עוד 1000 פעמים אם זה היה לוקח ממני את הסימפטומים הפוסטראומטיים שאני סובלת מהם.

כשהייתי בתוך טראומה אקטיבית, חשבתי שאם אשרוד את זה אני יכולה לשרוד הכול. שהכול יהיה קטן עלי אחרי זה. שאני חזקה יותר מכולם, שאני בשליטה יותר מכולם. אבל בדיעבד אני מבינה, שלא הייתי בשליטה לרגע, שאני לא מצליחה לתפקד ברמה הכי בסיסית. שזה לא חיזק אותי, אין בזה שום צד חיובי, זה פשוט היה רוע טהור. 

ואחרי שאת מסתכלת לרוע טהור בעיניים, את לא יכולה שלא לראות אותו זוחל לכיוונך שוב ושוב, בדברים קטנים, כביכול זוטרים. את לא מצליחה להרגיש בטוחה אף פעם עם אף אחד, לא באמת. את לא מצליחה לבנות קשרים בריאים. 

והיום, שנים אחרי הטראומה האקטיבית, אני לא מצליחה לסלק את המחשבה שחבל שהם לא סיימו את העבודה והרגו אותי. שהחלק האכזרי במה שהם עשו הוא לא שהם כמעט הרגו אותי, אלא העובדה שהם השאירו אותי בסוף בחיים, להתמודד עם ההשלכות של מה שהם עשו.

וזה החלק הטרגי באמת. החיים שאחרי.