כשאני מסתכלת על תמונות מפעם, יש שני דברים שצורמים לי מאוד
את הראשון אין לי איך להראות כאן כי אני לא מפרסמת תמונות פנים, אבל לא היה לי אור בעיניים. כן היו כבויות. המבט שלי היה ריק וחלול.
את השני אני יכולה להראות כאן. לא הייתי רזה באופן קיצוני, אבל הייתי בערך 40 קילו פחות משאני היום. והקטע הוא, שהייתי בטוחה שאני יותר גדולה משאני באמת היום. הפרעות האכילה שלי שיחקו לי במוח ופשוט לא ראיתי את עצמי נכון. הייתי בטוחה שאני ככ גדולה, ובאמת בלי שום סיבה, אני אובייקטיבית לא הייתי.
אני פעם:
כשאני מראה לאנשים היום תמונות שלי מפעם, הם אומרים שאני צריכה לחזור למשקל ההוא, שזה הרבה יותר מחמיא לי. אבל האמת היא, שהעיניים שלי ככ כבויות שם, שאין לי שום רצון לחזור לשם אי פעם. אין טעם להיות רזה ולשנוא את עצמך. אין טעם בכללי לשנוא את עצמך.
הגוף שלי הוא הכלי שמאפשר לי לחיות, ואני צריכה לדאוג לו ולטפל בו על מנת לעשות את כל הדברים שאני אוהבת. ואחת הדרכים לעשות את זה היא לאכול.
פשוט לאכול.
אני היום: