אנחנו מדברות בבוקר והיא קמה עם כאב בטן. אנחנו שוקלות לבטל, ובסוף היא אומרת לי, גם אם לא יהיה סשן, תבואי, כיף לי איתך. אין יותר מרגש מלדעת שפשוט כיף לה להעביר זמן איתי, כי לי ככ כיף להעביר זמן איתה. עצם הנוכחות שלה היא החלק המשמעותי, לא הסשן.
היא מציעה לי לישון אצלה ואני קופצת על ההצעה, גם כי זה נוח לי לוגיסטית (לעשות הלוך וחזור על ציר תל אביב - חיפה באותו יום קצת קשוח לי), וגם כי אני מתרגשת לזכות בעוד זמן איתה, לראות אותה בלילה לפני שהיא הולכת לישון, ובבוקר כשהיא קמה. יש משהו בנוכחות ברגעים הללו, שבהם אנשים מורידים את כל המסיכות שהם צריכים להסתובב איתן בעולם ומרשים לעצמם להיות פשוט הם, שמרגיש לי מאוד אישי ואינטימי, וזה מרגש אותי.
אני הולכת לעבודה כבר עם כל הדברים לשינה אצלה, הבייבידול האדום מתחבא בשקית שבתיק, וכך גם הקולר שהיא הביאה לי במפגש הראשון. אני בקושי מצליחה להתרכז בעבודה, אני רק חושבת עליה.
אני מסיימת לעבוד ונוסעת לפאקינג חיפה. תחבורה ציבורית מאוד מאתגרת אותי נפשית, אבל זה שווה את זה בשבילה, בשביל הזמן איתה. והרי זה לא שאצלי אפשר להפגש ממילא.
אני מגיעה והיא מחכה לי בתחנה. אנחנו הולכות אליה הביתה ואחרי בלבול קל בדרך מגיעות. בזמן שנסעתי היא כבר התחילה להכין מרק ירקות והבית שלה מריח ממרק עשיר ומזין. אנחנו יושבות ומעשנות ומלרלרות קצת על עצמנו, על החיים, על טראומות. אנחנו מסיימות לעשן ואני נכנסת למקלחת, בכל זאת אני אחרי עבודה. אני קולטת שלא הבאתי בגדים לאחרים המקלחת והיא מביאה לי סוודר שכנראה גדול עליה כי הוא היה עלי אחלה וגרביים ארוכות, עד מעל לברך, מורה לי ללבוש את הבייבידול האדום מתחת לסוודר, וכמובן, לענוד את הקולר שהיא אמרה לי להביא איתי, זה שהיא השאירה לי במפגש הראשון שלנו.
היא מורה לי לנשק לה את הרגליים, ואומרת לי שמהיום כל פעם שאני נכנסת אליה הביתה אני מנשקת לה את הרגליים לשלום. היא עם גרביים ונעלי בית, וזה מוזר לי לנשק רגל שלא בתוך מגף. אני די בטוחה שלא עשיתי את זה מעולם. כף הרגל שלה ככ קרובה אלי, אבל במקום להעביר בי חלחלה כמו שכפות רגליים בדכ עושות לי, אני מתרגשת, כמעט רוצה לקשקש בזנב. אני מנשקת לה רגל אחת, יסודי, ואז היא מורה לי לעבור לשניה וגם אותה אני מנשקת יפה. כשאני מתכופפת קדימה עם פלג הגוף העליון, הסוודר עולה וחושף לי את התחת, ואני יודעת שהבייבידול הזה לא מסתיר מפניה דבר. אני נבוכה ולא מודה בזה בפניה, אבל כל הסיטואציה מרטיבה אותי בטירוף.
אנחנו מתיישבות לאכול וטעים לי וטוב לי בבטן. מרק ירקות ופיתות עם גוואקמולי ביתי. אנחנו מעשנות שוב, ואני מבקשת לעבור לרצפה. ישלי קטע מוזר שאני שונאת כסאות ומעדיפה משמעותית לשבת על הרצפה. ובכלל, מולה לשבת על הרצפה מרגיש לי ככ טבעי ונכון. אני יושבת על הרצפה, ככ קרובה לרגליה אך לא מעזה לגעת בהן. אנחנו שומעות מוזיקה ומדברות, אבל אני רק חצי מרוכזת (למרות שאני חופרת כהוגן 😂). אני לא מפסיקה לבהות ברגליים שלה, שמונחות מולי. באיזשהו שלב היא שמה את כפות הרגליים שלה (עדיין עם גרב) עלי, והלב שלי מחסיר פעימה ואני משתתקת. בלי נעל, פשוט הרגל שלה. ואיכשהו, במקום להבהל, אני גאה ומאושרת. היא שמה עלי רגל, היא משתמשת בי.
אנחנו מדברות כרגיל אבל אני מודעת הרבה יותר מדי לרגל שלה עלי. ואז היא אומרת לי לעשות לה מסאז' ברגל, עדיין עם הגרב. אני? מסאז'? בכף הרגל? תמיד תהיתי איך אנשים עושים את זה, איך זה לא דוחה אותם. אני תוהה לרגע איך לגשת לזה, ומתחילה. ואיכשהו, זה לא דוחה אותי, אני אפילו נהנית לשחק לה בכף הרגל, לקבל משהו ממנה. מדי פעם אני מחבקת לה את הרגליים והיא מלטפת את ראשי ושורטת את גבי. השריטות מתחילות עדינות, ומהר מאוד זה כבר כואב, אבל זה כואב טוב. בוקעים מפי רעשים שאני לא שולטת בהם, משהו בין גניחה של עונג לגניחת כאב.
באיזשהו שלב היא מורה לי לנשק את הרגל שלה, עדיין עם הגרב. יש בי מאבק פנימי רגעי, שבדיעבד אני תוהה אם היא ראתה, אבל הרצון גובר על הפחד ואני עושה את זה. אני מופתעת מכמה שאני נהנית מזה. אני נכנסת לזה יותר ויותר, מנשקת את כל כך הרגל שלה, מהקרסול ועד לבהונות. ואז היא אומרת לי להוריד לה את הגרב. אני מורידה אותה וכף הרגל שלה ממש מולי. ואיכשהו, יש בה משהו יפה, ובחיי שמעולם לא ראיתי כף רגל שהיתה יפה בעיני.
"תנשקי אותה" היא אומרת, ואני קופאת לרגע, תוהה אם אני באמת עומדת לפרוץ את הגבול הזה עכשיו. בשלב הזה אני כבר עמוק בספייס והרצון גובר מהר מאוד על הפחד והגועל שאני רגילה להרגיש בסיטואציות כאלו, ואני מנשקת אותה. וואו, הבטן שלי מפרפרת. אני קולטת פתאום שאני אשכרה עושה את זה, אני מנשקת לה את כף הרגל. אני מתחילה להינות מזה, מנשקת עם יותר ויותר כוונה, נמרחת עליה, מנשקת כל מקום. זו פעם ראשונה בחיים, והיא לא יכלה להתנהל טוב ונכון יותר.
"עכשיו אני רוצה שתעשי אותו דבר, רק תלקקי במקום לנשק" היא אומרת ובשלב הזה, אני אפילו לא חושבת פעמיים, אני פשוט מתמסרת אליה ולרגע הטוב הזה ובייסיקלי מתמזמזת עם כף הרגל שלה. מביך אותי להודות כמה זה מרטיב אותי, ואני לא אומרת כלום, למרות שאני ככ רטובה.
"מה אומרים?" היא שואלת.
"תודה מאדאם, תודה מאדאם, תודה מאדאם" אני עונה בהתרגשות וגאווה.
היא מבקשת שאספר לה על הקושי שלי עם מיניות, זה שדיברתי עליו פה לאחרונה. אני מסבירה לה, והיא אשכרה מבינה. זה כיף לי, זה נעים לי, להרגיש מובנת ומוכלת ככה.
היא לוקחת אותי לסלון, היא נותנת לי להחזיק לה את כוס היין הריקה, ודוחפת את הגרב שפשטתי ממנה לפי. זה מהדברים שלא חשבתי שאעשה אי פעם, והנה אני עושה את זה. איתה, בשבילה, וגם המון בשבילי, גם אם קשה לי להודות בזה. היא מוליכה אותי מהרצועה המחוברת לקולר על שתיים ואומרת לי "תגידי תודה שאת הולכת ככה ולא על 4", אז אני אומרת "תודה מאדאם" דרך הגרב שבפי, והיא שואלת "מה את לא רוצה להיות על 4?". אני ככ בספייס שהמוח שלי עיסה ואני לא יודעת מה התשובה הנכונה. "את מבולבלת?" היא שואלת, ואני מהנהנת בראשי. היא מחייכת, מרוצה לראות כמה המוח שלי דייסה.
"עכשיו אני רוצה שתשכבי כאן על הרצפה ותהיי לי שטיח" היא מצווה.
זו הוראה מוזרה בשבילי. אף פעם לא הייתי שטיח, כי תמיד היתה לי פוביה מכפות רגליים. אני נשכבת על הרצפה, והיא מניחה לי רגל אחד על הבטן, ואת השניה על הפנים, ממש על הפה. היא מרימה את זו שעל הפנים טיפה ומורה לי לנשק אותה. אני מנשקת אותה. מהר מאוד היא מורידה את הגרביים וכף הרגל החשופה שלה נשענת על הפה שלי.
"ככה את לא מתאמצת בכלל, תנשקי כמו שצריך" היא אומרת, ואני מתחילה להתמזמז עם כף הרגל שלה שוב. זה מטורף בשבילי, אבל אני ככ נהנית. אני בעולם שלי, באושר שלי, יחד איתה. כל מה שיש בעולם זה היא והרגליים שלה.
היא קמה ומביאה כלי, משהו בין ספאנקר לשוט. היא ממשיכה לשבת, כפות הרגליים שלה בפה שלי, ומתחילה להצליף בי. בכוס, בירך הפנימית. אני בעננים. "את זונה מטונפת ולא ידעתי?" היא שואלת, ואני משיבה "כן מאדאם", גאה להיות זונה מטונפת בשבילה. היא משחקת לי גם קצת הפטמות תוך כדי, וזה כואב ואני נרטבת כל-כך.
אני לא בטוחה איך ולמה היא החליטה לשנות תנוחה, אבל היא עוברת לשבת מולי, ומורה לי להתקדם לכיוונה. אני שוכבת חלקית על השטיחון וחלקית על הרצפה, שתי הרגליים שלי על הספה, פתוחות, והיא יושבת ביניהן. היא מתחילה לשחק לי בירכיים הפנימיות, מלטפת, שורטת. אני גונחת באושר ועונג מהמגע שלה. לרגע היא הכי עדינה בעולם ולרגע היא שורטת, חזק. היא עולה לאט לאט לשחק לי גם בכוס, בהתחלה מעל לבייבידול ומהר מדי היא מסיטה אותו ועוברת לשחק מתחתיו. "מי זאת?" היא שואלת, כשהיא מרגישה כמה הכוס שלי רטוב. אני נבוכה, מרגישה חשופה נורא פתאום, וזה רק מרטיב אותי עוד יותר לדעת שהיא רואה אותי ככה. היא מביאה צעצוע ומצמידה לי אותו לדגדגן. הרטט משגע אותי ואני גונחת ומניעה את האגן קדימה ואחורה.
היא מצליפה לי בירך, בזמן שהצעצוע צמוד לי לדגדגן. אני גונחת ומודה לה על כל הצלפה והצלפה, ובפעמים שאני שוכחת כי כואב לי או שאני מתענגת מדי, היא מזכירה לי, שואלת "מה אומרים?". אני לא יודעת במה להתרכז, בכאב שבהצלפות, או בעונג הדגדגני, אבל אני גונחת, והרבה.
"אם את רוצה לגמור, מה את עושה? את גומרת?" הוא שואלת אותי.
"אני מבקשת מאדאם" אני משיבה, והיא מרוצה.
לבסוף, אני מתקרבת לאורגזמה. "אני יכולה לגמור?" אני שואלת, והיא פשוט משיבה "לא" ולוקחת את הצעצוע. ה"לא" הזה לא נאמר ברשעות, יותר בשובבות משחקית. מילה אחת, שנאמרת בכזאת פשטות, ומוציאה ממני רגשות כאלה אינטנסיביים. אני אוהבת אותה וקצת שונאת אותה במקביל באותו רגע, רעבה וזקוקה. בוקעים מפי קולות מתוסכלים שאין לי שום שליטה עליהם. היא ממשיכה להצליף בי וכואב לי ונעים לי ואני רטובה כל-כך. ואז היא מצמידה אותו שוב, ממשיכה להצליף בי. הפעם אני מהר מאוד כבר מתחננת לגמור. ואני קולעת, התחנונים הם כנראה מה שהיא חיפשה, כי היא מאשרת לי הפעם, בתנאי שאני מסתכלת עליה כשאני עושה את זה. אני מביטה בה, בעיניה הכחולות היפהפיות ומתפוצצת באורגזמה ככ חזקה לכבודה. אני בקושי נושמת, מוצפת בגלי עונג בעוצמות שלא חוויתי כבר הרבה זמן.
ואז זה נרגע, ואני פשוט שוכבת שם. הצעצוע עוצר, ואני שוכבת באפיסת כוחות. היא מחבקת אותי ואני שואלת אם אפשר שנלך למרפסת לעשן ואנחנו עושות את זה. אני על הרצפה, ככ קרובה לרגליה שוב, והיא על הכסא שלה.
אנחנו יושבות ומדברות עוד הרבה זמן לפני שהיא מבינה שהיא צריכה לשכב קצת, כואבת לה מדי הבטן.
"ישלי רעיון" היא אומרת. "אני אשכב במיטה, ואת תשבי על הרצפה לצד הרגליים שלי ותסגדי להן".
וכך קורה. אני יושבת על הרצפה, מנשקת ומלקקת את הרגליים שלה. הבהונות שלה בתוך הפה שלי וזה מוזר אבל זה פשוט מרגיש נכון כל-כך.
ואז היא מזמינה אותי בתנועת יד לעלות על המיטה ולהניח את הראש על הבטן שלה, ואני שוכבת שם, מחובקת על ידה כל-כך חזק. אני צריכה את החיבוק הזה, הוא ככ נכון ומדוייק לי. אנחנו שוכבות שם מחובקות כמה זמן, אני אפילו לא יודעת להגיד כמה, עד ששתינו נהיות עייפות מדי ואנחנו מתקפלות לישון.
בבוקר, אני קמה ועוברת בחדר שלה והיא מסמנת לי לבוא לחיבוק. אנחנו מתחבקות עוד, וזה מושלם. אני מרגישה ככ בטוחה בחיבוק שלה, כמו שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן.
אנחנו מתארגנות על עצמנו, היא אוכלת ארוחת בוקר (חביתה, אבוקדו, עגבניה, קלמנטינה, חתיכת גבינה צהובה, ופיתה קטנה), אני זוכה לחבק לה עוד קצת את הרגליים, ואני מתקפלת ואנחנו יוצאות לעשן, ואז יושבות קצת בביתקפה עד שהתכניות להמשך היום מתדפקות לה על הדלת (ליטרלי), והיא צריכה ללכת.
תודה מאדאם. תודה על הזכות להיות שם לשימושך. תודה שאת ככ רגישה אלי ודואגת לי. תודה על האנושיות. תודה על התהליך המדהים שעברתי איתך ועם כפות רגלייך בערב הזה. תודה על הכאב, תודה על העונג. תודה שלא הרשית לי לגמור, ותודה שבסוף כן אפשרת לי את האורגזמה הזו. תודה על השריטות, תודה על החיבוקים. תודה שאת מאפשרת לי לחבק לך את הרגל, אני מרגישה בול במקום שלי שם. תודה שאת משחקת בי. תודה שאת את. תודה על הכול ♥️