אז התעכבתי ממש אצל הרופאת ריאות והייתי באיחור של שעה לקבוצה טיפולית כך שלא היה ממש טעם לבוא
והימים האחרונים היו ארוכים מדי וגיליתי שאני סופר מוצפת
אז לקחתי קלונקס בקצת בכי ונסעתי הביתה במונית מהכסף שאין לי
אני ככ עייפה, מנטלית ופיזית כי גם לא ישנתי טוב בלילות האחרונים, הרבה סיוטים
ואני מרגישה אשמה שלא הלכתי לקבוצה, אני ככ מנסה לשחרר את זה אבל זה לא ממש עובד לי
אני נוטה לחיות את החיים בגישה של "אנוח כבר בקבר" אבל זה לא עובד לי לטווח ארוך, אני פשוט קורסת באיזשהו שלב
אני חייבת להאט קצב
לעצור לנשום מדי פעם
לאפשר לעצמי זמן שלי עם עצמי, עם כמה שלהיות בחברת עצמי מפחיד אותי
באלי חיבוק, באלי להרגיש מוכלת ואהבה ונראית
יש ככ הרבה אנשים שאוהבים אותי, ולפעמים, האהבה שלהם פשוט לא חודרת את החומות שבניתי ואני מרגישה ככ ככ לבד
והרי בניתי את החומות הללו כדי להגן על עצמי
ועכשיו הן פוגעות בי
אבל איך ארגיש בטוחה ומוגנת בלעדיהן?