קרה אתמול משהו מאוד מאוד מיוחד עבורי
קצת רקע:
לפני קצת יותר משנה וחצי עברתי אונס שכלל אימפאקט אחרי שאמרתי שאני רוצה לעצור, כמה וכמה פעמים.
מאז אימפאקט, שהיה הפרקטיקה האהובה עלי, מאוד מטרגר אותי. כל פעם שאני מתחילה לספוג אפילו כמה ספאנקים בודדים הגוף שלי בטוח שזה לא יעצור כשארצה לעצור ושיאנסו אותי אח''כ, ובמקום להכנס לספייס שאני ככ אוהבת, אני מתכווצת וכואב לי נורא. אימפאקט כבר כמעט שנתיים לא נעים לי.
בקיצור, לפני כמה זמן הכרתי שולטת מדהימה. סיפרתי לה מה קרה, כי היא אוהבת אימפאקט, ורציתי להסביר שאני לא בטוחה אם החלק הזה יעבוד איתי. היא היתה ככ רגישה וקשובה ומכילה וזועמת על הבחור שפגע בי, שכשהיא אמרה שהיא בכל זאת רוצה לנסות איתי אימפאקט, הסכמתי.
לא האמנתי שזה יצליח. לא האמנתי שאהנה מזה. אבל נתתי לזה צ'אנס, כי היא היתה מהממת וסמכתי עליה, וכי כבר הרבה זמן שאני רוצה לחזור למה שהייתי - זונת כאב.
היא רצתה להצליף בי באותו איזור שהוא הצליף בי, באותה תנוחה. זה הלחיץ אותי, אבל לא היה לי מה להפסיד מלנסות. שכבתי על הגב. כשהיא התחילה להצליף לי בירכיים הייתי בהלם. זה לא הרגיש אותו דבר. היא הבהירה לי ככ הרבה פעמים שאני יכולה לעצור בכל שלב, ואפילו ביקשה שאבקש ממנה עוד כל עוד אני מסוגלת. ומשהו באינסטינקט שלי האמין לה שהיא באמת תעצור כשאפסיק לבקש.
זה איפשר לי לחוות את הטראומה שלי כשאני בשליטה עליה. כמובן שהיא היתה בגדול בשליטה בסיטואציה, אבל עצם זה שאני זו שביקשה עוד כל פעם, נתן לי תחושה שאני בוחרת להיות במקום הזה, שזה לא נכפה עלי בשום צורה, ששום דבר לא יקרה אם לא ארצה אותו רצון נלהב ואמיתי, אם לא אבקש באופן אקטיבי.
זה נתן לי תיקון שלא דמיינתי שאגיע אליו. בסוף הסשן כבר מצאתי את עצמי מתחננת להצלפה האחרונה.
לא ספגתי הרבה כאב בכלל בסשן ההוא.
אבל זה שספגתי איזשהו כאב ללא פלאשבק נתן לי תקווה, ואיפשר לי לתת בה אמון לפעם הבאה.
באיזשהו שלב בסשן השני שלנו, רציתי עוד, אבל לא הייתי מסוגלת לספוג יותר. הגוף שלי התקפל מעצמו. היא זיהתה את זה, ושאלה אם אני רוצה עוד. לא הצלחתי לענות לה, קפאתי. לא הצלחתי להחליט עם עצמי מה אני רוצה, ופחדתי להודות שהגעתי לקצה שלי, כי ידעתי שהיא היתה ממש עדינה איתי. היא זיהתה את זה, ועצרה.
זה לימד אותי שהיא רואה אותי, שהיא קוראת אותי, ומעבר לכך - שהיא תכבד את הגבולות שלי ותעצור אם אני לא במצב יותר.
מסשן לסשן עוצמות הכאב שהצלחתי לספוג עלו, כנראה באופן די אקספוננציאלי. בסוף הסשן השלישי כבר היו לי סימנים של שריטות ממנה ליום שאחרי. לא מספיק ברורים כדי להיתפס במצלמה, אבל הם היו שם. חזרתי להכנס לספייס כאב. הכאב הפך מענג, חזרתי לגנוח מכאב במקום לבכות ממנו. הרגשתי כמעט כמו עצמי שוב.
הסשן הרביעי שלנו היה אתמול בערב, והיא כבר הצליחה להשאיר על הירכיים שלי (האיזור הכי טריגרי!!) סימנים של ממש. ואני? אני אפילו לא הרגשתי שעוצמת הכאב עלתה מסשן לסשן, כי ככל שחזרתי להכנס לספייס הכאב הפסיק לכאוב והפך מענג. האמון שהצלחתי לתת בה, החיבור הייחודי שלנו, הוא זה שאיפשר לי להשתחרר שוב ולהכנס לחוויה המדהימה הזאת של ספייס מכאב, וכתוצאה מכך, גם לספוג יותר ויותר.
אני ככ גאה בתהליך שעברתי עם עצמי ואיתה בתקופה האחרונה. למדתי לתת אמון ולהשתחרר מחדש, ומי שעבר.ה טראומה יודעים שזה כמעט בלתי אפשרי לתת אמון ולשחרר אחריה. אני מרגישה שהיא נתנה לי את עצמי במתנה, שהיא איפשרה לי לחזור להיות מי שתמיד הייתי.
תודה מאדאם.
תודה שאת עוזרת לי לעשות שקט בראש שלי, למצוא את עצמי בתוך כל הבלאגן והכאב שבליבי. תודה שאת רואה אותי כל-כך שאני מרשה לעצמי לשחרר באמת לידך. תודה על האישה שאת, תודה על השולטת שאת, תודה על החברה שאת.
תודה שהחזרת לי את עצמי ♥️