אנחנו בסשן. הסשן ממש טוב. אני נהנית ומתמסרת וטוב לי. השעווה כואבת לי יותר מהרגיל ואני לא מבינה מה קורה אבל אני ממשיכה בכל זאת, כי הכאב הצורב הזה ככ נעים לי. בדיעבד גיליתי שהנר הזה היה כואב יותר מהרגיל, אבל היא לא אמרה לי את זה במהלך הסשן במטרה לעשות לי מנטלי.
בדכ ברגע שהגוף שלי מתחיל לברוח היא עוצרת, אבל הפעם היא לוקחת אותי רחוק יותר, ואני מתה על זה. אני מנסה לברוח מהשעווה והיא ממשיכה לטפטף אותה עלי, לפעמים באותו איזור ולפעמים עוברת לאיזור אחר, מה שגורם לי לברוח בצורה אחרת, מה ששוב לא עוזר לי. אני זזה מלא וזה לא אופייני לי. אני חושבת שחלק מהסיבה שהרשיתי לעצמי לזוז ככ הרבה היא שידעתי שזה לא יעצור את הכאב, שזה לא לוותר לעצמי ושזה לא לברוח מהכאב שיכול גם לענג אותי. הכאב שלה יילך אחריי, לאן שלא אברח, וחוסר האונים הזה מאפשר לי לגנוח בכאב ולנסות לברוח ולשחרר את הגוף שלי ולא להיות באמת בשליטה עליו.
היא עוברת לאימפאקט ואני בורחת ממנה. היא מחזירה אותי לתנוחה וממשיכה. שוב ושוב ושוב. זה ככ מרטיב אותי, להבין כמה אני חסרת אונים למול הכאב הזה, וגם מכניס אותי לספייס כאב ככ טוב. אני בעננים, אני לא יודעת איפה אני, אני לא יודעת מה קורה עם הגוף שלי, אני רק יודעת שכואב ונעים וכואב עוד ונעים יותר.
ואז היא עוצרת לשניה, אני חושבת שכי היה לה חם, תמיד חם לה כשהיא מסשנת
והיא לא נוגעת בי לרגע
ואני, שלא לגמרי בטוחה איפה אני ומה קורה מרוב ספייס, פתאום בטוחה שאני שם שוב, באונס האחרון שעברתי
הגבר שאנס אותי בגיל 24 כאילו שאל אותי אם אני רוצה לנסות כלי שלא הכרתי ואמרתי שבסדר ואז הוא המשיך מעבר לניסיון ואמרתי לא וכאילו ניסיתי להתיישב כדי שלא יוכל להמשיך והוא כזה כל פעם שם לי יד על החזה והיה כזה עוד קצת עוד קצת
ואני בטוחה שאני שם שוב, כנראה התחושות של חוסר האונים התערבבו לי
היא נוגעת בתחת שלי בעדינות במטרה להמשיך ואני בטוחה שזה הוא. אני קופצת לתנוחה שהיא לא יכולה להגיע ואומרת לה שאני בפלאשבק
היא מנסה לחבק אותי ואני פשוט אומרת "לא לגעת בי" שוב ושוב עד שהיא מצליחה לשמוע מבעד למוזיקה והיא מיד משחררת אותי מהחיבוק
הידיים שלי הולכות לחזה שלי ואני ממלמלת בלחש שאי אפשר לשמוע עם המוזיקה ברקע "לשרוט לא יעזור לך" שוב ושוב, כי אני רוצה לנסות להוריד את היד שלו מהחזה שלי ואני יודעת מפלאשבקים קודמים שהיא לא באמת שם ואני בסוף שורטת את עצמי עד זוב דם.
היא לא נגעה בי, רק אמרה לי להסתכל עליה ושהיא פה, שוב ושוב. ועם המבט בה והחזרות על זה שהיא פה אני מתחילה לקלוט שוב איפה אני באמת נמצאת. במסיבה בדסמית, עם מישהי שאני סומכת עליה ומרגישה בטוחה איתה. אני מחבקת אותה והיא מחבקת אותי חזרה והמגע שקודם היה בלתי נסבל הופך למקרקע ואני חוזרת לנשום. אני מתחילה לבכות שאני מצטערת והיא אומרת לי שוב להסתכל עליה. "אני לא כועסת", "זה קורה", "הכול בסדר", "תודה שאמרת לי". היא חוזרת על האמירות הללו עד שאני מפנימה ונרגעת.
אני מתחילה לחזור למציאות ונזכרת שקנאביס עוזר לפלאשבקים (לעשן בפלאשבקים זה ליטרלי הוראת הרופאה) ואומרת לה את זה, ואנחנו קמות ויורדות לאיזור עישון. אנחנו מתיישבות באיזור שאפשר טלפונים בעיקר כי הוא מאחורי הרמקולים והמוזיקה נורא מציפה אותי אפילו כשאני בטוב.
כשאנחנו יורדות אני מתנצלת שוב, והיא אומרת שלהיפך. היא אומרת שאם היינו ממשיכות היא היתה עושה לי רע והיא לא רוצה לפגוע בי, שזה יפגע גם בה. היא אומרת לי כל הכבוד שעצרתי אותה ולא נתתי לסשן להמשיך כשאני ככה. היא מניחה לי יד על הירך ואני יודעת שהיא שם איתי, אני מרגישה את זה במגע המנחם.
כל מה שאני מסוגלת לעשות זה ללחוש תודה עם דמעות בעיניים.
אני הולכת לקנות צ'יפס וזירו כי טעמים עוזרים לפלאשבקים וחוזרת ואוכלת ונרגעת אפילו יותר. היא שם איתי, לכל אורך הדרך.
תודה לך. את מדהימה. הגבת מושלם, עשית הכול נכון. החוויה הזו יכלה להיות ככ שלילית עבורי, ובסוף יצאתי עם חוויה ככ חיובית. תודה שלא נבהלת, תודה שלא כעסת עלי או על עצמך. תודה שהצלחת לראות שהיה סשן ממש טוב לפני שזה קרה, שהצלחת לעשות את ההפרדה. תודה שראית אותי. תודה שכיבדת את הגבול שהצבתי לך. תודה שחיבקת אותי, תודה שראית אותי. תודה שהכלת אותי. תודה שאמרת שזה קורה ומותר ולא באמת קרה כלום. תודה על השולטת שאת, ויותר מזה, תודה על החברה שאת. פשוט תודה ♥️