אנחנו מגיעות למועדון. אני במוד טוב, באלי כאב הערב. אני מרגישה את העור שלי מעקצץ לתחושות הללו. אנחנו מתמקמות ומעשנות.
מצטרף אלינו נשלט ומתחיל לעסות לה את הרגליים, וקורה משהו ממש מוזר. במקום להיגעל ולהימנע מלהסתכל על זה כמו תמיד, אני בוהה בזה. "אני אשכרה מקנאה כרגע בפטיש שאין לי" אני אומרת כאילו בצחוק, אבל עמוק בפנים אני היחידה שיודעת שהיא מתכוונת לזה, שהיא באמת מקנאה. לא קינאתי כי הוא קיבל ואני לא, זה משהו שאני בדכ לא מעוניינת לקבל בשום צורה. קינאתי כי רציתי גם לשבת שם, כי רציתי אפילו לנשק אותן לרגע. כי מה שהיה ככ מגעיל בעיני הופך פתאום למחרמן.
היא שואלת אם באלי לשחק ואני מהנהנת. היא מדליקה את הנרות ומורה לי להתמקם עם התחת אליה. היא מטפטפת עלי שעווה וזה צורב הרבה יותר מהרגיל. הכמות הגדולה מילא, זה כמו גל חום שמתפשט, אבל הטיפות משגעות אותי ואני בורחת בטירוף. באיזשהו שלב היא שואלת אם הצלחתי להכנס לספייס ואני משיבה שלא ממש, והיא שואלת מה אני רוצה ואני עונה שלעשן, אז היא עוזרת לי לקום ומאפשרת לי הפסקת עישון, מסשנת בינתיים את הנשלט השני.
היא מחליטה לעשות לי קאטינג.
בפעם הקודמת לא ככ הרגשתי את זה, אבל הפעם אני מרגישה. זה שורף, וזה נעים, והיא שמה ככ הרבה חומר חיטוי וזה בדיוק הכאב השורף שאני אוהבת כל-כך והכוס שלי ככ מרטיב.
היא מחליטה לקשור אותי עם הידיים מאחורי הגב. במהלך הקשירה קרה אירוע שהצריך לקרוא לדיאם וקצת ערער אותי. פנינו לצוות הדיאמיות והן היו מהממות, שמו מישהי שתשמור עלינו לאורך כל הסשן. היא שואלת אותי אם אני רוצה להמשיך ואני מהנהנת. היא מתחילה להצליף לי בתחת עם המניפה והידיים, אני עומדת. התנוחה הזו לא נוחה לי, ואני גם עדיין קצת מכווצת מהאירוע שקרה ואני בורחת מלא, ברמה שהיא כזה "מה ישלך היום". אבל אני יודעת שהיא מבינה. הידיים שלי מנסות לברוח והקשירה מחזיקה אותן מאחורי גבי וחוזר האונים הזה מחרמן אותי כל-כך. היא גם מוסיפה ושמה לי את הצמיד שלה בפה, כך שאני צריכה להחזיק אותו יחסית סגור.
היא משחררת את הקשירה וקושרת את הידיים שלי אחת לשניה באיזולירבנד, מעמידה אותי על שש. היא ממשיכה להתעלל בתחת המתוק שלי והפעם, כשאני מנסה לברוח, היא פשוט תופסת אותי חזק. אין לאן לברוח ולאט לאט אני נכנסת לספייס טוב. כשאין לאן לברוח, אין ברירה אלא להתמסר לכאב ולקבל אותו. ואז, אז הספייס הכי טוב מגיע. אז אני מתחילה להינות באמת.
אני נכנסת לטרנס, הגוף שלי מגיב ומנסה לברוח אבל אני כבר לא. אני גונחת מבעד לשיניים שמחזיקות את הצמיד שלה. היא מכאיבה לי לפי קצב המוזיקה ואני נכנסת ליקום שבו קיימים רק היא, אני, והקצב. כשהיא מרימה את הראש שלי לשאול איך אני, אני מרחפת לחלוטין, אני לא חושבת שהצלחתי אפילו להגיב.
לבסוף נעשה לי כואב מדי ואני מתיישבת אחורה. היא מלטפת לי את הצוואר והראש ואני מתה שתחנוק אותי, אבל אני שותקת. היא נותנת לי לחבק לה את הרגליים ואני מאושרת, זו הנחיתה הכי טובה שיכולה להיות לי מהספייס.
תודה. תודה על תחושת הבטחון שנתת לי, תודה על ההקשבה, על הרגישות, על היכולת לקרוא אותי. תודה שלא נתת לי לברוח. תודה על הכאב, תודה על העונג שהוא הסב לי. תודה על שראית ככ טוב מה אני צריכה ומה נכון לי. תודה על מי שאת. פשוט תודה ♥️
נ.ב - כל-כך רציתי לב מקאטינג אני ככ שמחההה