בערב שלפני היה נסיון של סשן שלא ממש הלך. באתי טעונה בציפיה ורצון ותקווה.
קצת רקע: (אזהרת טריגר//אונס), ניתן לדלג למודגש הבא
לפני שנתיים נאנסתי. במהלך האירוע היה אימפאקט שלא בהסכמה - לא רציתי כלום במפגש הראשון, והוא שכנע אותי לנסות כלי שאני לא מכירה. הסכמתי. ואז ניסיתי, ורציתי לעצור, כי לא רציתי ממש סשן. שכבתי על הרצפה והוא הצליף בירכיים שלי וכל פעם ניסיתי להתיישב ולהגיד שמספיק והוא שם לי יד על החזה כדי למנוע ממני לשבת ואמר "עוד קצת, עוד קצת". אח"כ קרה מה שעונה להגדרה בחוק של אונס, אבל זה כבר קצת פחות רלוונטי לסיפור.
ממשיכה, ללא טריגרים מיוחדים:
מאז מה שקרה אני לא ככ מצליחה לעשות אימפאקט. אימפאקט היה הפורטה שלי, ועכשיו הכאב שהיה מענג הפך למאיים.
הכאב תמיד מגיע עם החשש שלא יעצרו כשארצה, והחשש הזה מכווץ אותי ומונע ממני להכנס לספייס ולהינות מהכאב.
הפסקתי לעשות אימפאקט לגמרי.
בחצי השנה האחרונה אני עובדת על אימפאקט מאוד בהדרגה. אני סופגת מעט מאוד אבל עובדת על להיות מסוגלת לשחרר ולהינות מהסשן. זה מאתגר, ורוב הזמן אני לא נכנסת לספייס הנכון. קשה לי לסמוך, לשחרר, להתמסר לתחושות ולשולט.ת.
השולטת מסשנת, ואני אומרת לשולט שאני יוצאת לעשן ואני רוצה אח"כ מכות. אני חוזרת ופושטת את הסווטשירט, נשארת בשמלת התחרה הקצרה וחוטיני.
הוא משעין אותי על הספסל עם התחת אליו, ומתחיל. הוא מתחיל סופר בעדינות, פשוט טופח על התחת שלי. לאט אבל בטוח אני נשאבת לספייס. הוא מחליף בין ספאנקר, לידיים, לפלוגר. אני שומעת את ההצלפות ומבינה שהעוצמה עולה, אבל אני בקושי מרגישה את זה. כל פעם שאני טיפה מתקפלת הוא עוצר ומלטף אותי, וכשאני חוזרת לתנוחה הוא ממשיך.
אני ככ עמוק בספייס שבקושי כואב לי. אני שומעת שההצלפות חזקות יותר מבסשנים הקודמים, אבל לא כואב לי. זה נעים לי. זה משחרר אותי. במקום שאתנשף בכאב, זה נותן לי אוויר לנשימה.
הוא עובר לרחביה. אני בטוחה שזו הרחביה הרגילה אבל מגלה בדיעבד שזו היתה הרחביה הקשוחה יותר. אני לא טובה ברחביה, אף פעם לא הייתי. אבל איכשהו, אני במקום ככ אחר ומשוחרר, שזה נעים לי. הגוף שלי מגיב אבל אני לא - הרגל מתקפלת, הגוף זז מצד לצד בקצב ההצלפות, אבל אני במקום אחר.
באחת הפעמים שאני מתקפלת הוא מחבק אותי ואומר: "רואה שאת יכולה הרבה יותר משאת חושבת?". "תהיתי אם אני משתפרת או שאתה עדין איתי היום", אני משיבה. "לא, את סופגת הרבה יותר".
אני מבקשת ממנו עוד והוא נענה לבקשה. אני בזרמים נעימים של עונג ושחרור. כשאני חושבת שאני לא יכולה יותר, הוא אומר לי: "עוד אחת, בשביל הסימנים", ואני חוזרת לתנוחה ויודעת שהפעם תגיע אחת חזקה. אני מתכוננת לכאב, ואיכשהו, זה לא כואב לי, נפלטת לי גניחה במקום. אני נשארת בתנוחה והוא נותן לי עוד כמה הצלפות, עד שמגיעה אחת לירך שבאמת מקפלת אותי.
כשהוא מחבק אותי, הוא אומר "הגענו לחזק - אני מרגיש את היד". אני מתמלאת גאווה ואושר. אני מתרגשת ככ, כי הרגשתי כמו עצמי בסשן הזה. הרגשתי שאני מסוגלת. זה נתן לי פתח של תקווה לרעיון של לחזור לעצמי.
העיניים שלי דומעות מהתרגשות ואני מחבקת אותו חזק.