אני ביום לא טוב.
אני מוצפת, אני מעורערת, אני חרדה.
העור שלי מציק לי ובאלי לקלף את כולו ואסור.
אסור גם לחתוך.
אסור גם להבריז מהפסיכולוג.
אבל הייתי חייבת לבחור
כי כדי להצליח להביא את עצמי לצאת לפסיכולוג
הייתי צריכה להירגע
והדרך היחידה להירגע בזמן ככ קצר היא לחתוך
אז אסורים שני דברים
ואני חייבת לבחור באחד מהם
בחרתי להבריז מהפסיכולוג
אולי בתקווה פנימית שיסכים לעשות זום הפעם
אולי באמונה שזה קצת פחות גרוע מלחתוך
אולי באיזה שקר כלשהו שאני מתרצת לעצמי
המלחמה בפגיעה עצמית היא יומיומית, כמו אוייב שיושב לך במאחורה של הראש
זה תמיד שם, זה תמיד נגיש, זה תמיד קל
אף אחד לא צריך לדעת
אבל אני יודעת
אני יודעת שזה עושה לי פחות טוב לטווח הארוך
אני יודעת שזה לברוח מהחיים שלי
אני יודעת שזה לא להתמודד וזה מוריד את החוסן שלי
אני יודעת שזה כואב לי
אני יודעת שאני תמיד בוכה תוך כדי
אני יודעת שאני שונאת להסתיר את זה
אני יודעת שאני לא יכולה להסתיר את זה מפרטנרים, וככה בבת אחת אסיים את הקשר עם כולם
אני יודעת שלא עשיתי את זה ככ הרבה זמן
אני יודעת שברגע שאתחיל יהיה קשה יותר לעצור שוב
אני יודעת שזה רק דחף, והוא יעבור
אני יודעת שאני צריכה לבחור אחרת
אז אני מבריזה מהפסיכולוג
זה באמת ככ נורא הפעם?