״מצטער שאני עוזב כמו אבא שלך…״
נכחת ועזבת בדיוק כשהיית צריך
(הלוואי שכך הייתי משיבה)
עמדתי שותקת עם עיניים מלאות בדמעות.
הפרידה הזאת העלתה זיכרונות מודחקים של בכי, מחנק וטעם של נטישה.
הייתי צריכה אותך כדי לחזור ולהיזכר.
והאמנתי שסלחתי. לשניכם.
עד שמגיעים רגעים
נהיגת לילה, פלייליסט וצלילה למחשבות.
בכי על הופעת בית ספר ואכזבה מהבטחה שלא קויימה.
זה זיכרון או חלום ומה הקטע עם הטריקים שהמוח מנסה עליי?
מנערת את זה הלאה. כל נגיעה בפצע הזה מובילה לדימום ולחלומות מטרידים.
הוא היה והלך, ועכשיו זה בסדר. להדחיק.
יום למחרת הוא מתקשר, תמיד בטיימינג מוזר ולא מתאים.
זו שיחה בין שני זרים.. השאלה הגנרית ביותר הופכת למוזרה. (למה הוא שואל לשלומי?)
כמו שיחה עם שכן מזדמן במדרגות הבניין שמתחילתה מכוונים לסופה בנונשלנטיות הנדרשת.
הגעתי בלית ברירה לשלב הערכת הנזקים.
נשבר לי הלב, ונברתי ומצאתי סדקי שברים אחרים.