Letters from Exile

הוא חושב שאטעה ליפול שוב את אותה נפילה. אולי הוא פשוט מפחד.

מפחד שאלחץ על הפצע, למרות שזה מה שאמורים לעשות כשמדממים.

יש בי אמפתיה, אבל הביצים האלה רכות מדי מכדי שאצליח להמשיך להלך עליהן

היא מספרת לי את כל סודותיה הכמוסים ביותר.
לעיתים היא משתפת הוויתה בשטף חד, עוקצני וקולח ולפעמים בבליל לא ברור של רגשות שהיא לא מצליחה לחבר למשפטים שלמים.
הכי מדהימים הרגעים בהם אין לה כלל צורך במילים והיא שופכת תודעתה עליי בביטחון.

יום אחד היא סיפרה לי ששקיעות עושות לה חלחלה ותחושה של ילדה אבודה בשעות הדמדומים.

אנחנו חשות יחד את טירוף העולם ואוחזות זו בזו חזק.

״מצטער שאני עוזב כמו אבא שלך…״

נכחת ועזבת בדיוק כשהיית צריך
(הלוואי שכך הייתי משיבה)

עמדתי שותקת עם עיניים מלאות בדמעות.
הפרידה הזאת העלתה זיכרונות מודחקים של בכי, מחנק וטעם של נטישה.
הייתי צריכה אותך כדי לחזור ולהיזכר.
והאמנתי שסלחתי. לשניכם.

עד שמגיעים רגעים

נהיגת לילה, פלייליסט וצלילה למחשבות.
בכי על הופעת בית ספר ואכזבה מהבטחה שלא קויימה.

זה זיכרון או חלום ומה הקטע עם הטריקים שהמוח מנסה עליי?
מנערת את זה הלאה. כל נגיעה בפצע הזה מובילה לדימום ולחלומות מטרידים.
הוא היה והלך, ועכשיו זה בסדר. להדחיק.

יום למחרת הוא מתקשר, תמיד בטיימינג מוזר ולא מתאים.
זו שיחה בין שני זרים.. השאלה הגנרית ביותר הופכת למוזרה. (למה הוא שואל לשלומי?)

כמו שיחה עם שכן מזדמן במדרגות הבניין שמתחילתה מכוונים לסופה בנונשלנטיות הנדרשת.

הגעתי בלית ברירה לשלב הערכת הנזקים.
נשבר לי הלב, ונברתי ומצאתי סדקי שברים אחרים.

רצינו להאמין שדווקא הפעם מכל הפעמים שבהם הירח הקיף את כדור הארץ, הפעם נצליח.

הירח גיחך ממקומו
אולי ביקום אחר, כשירח אחר ילווה כוכב לכת אחר, וכשכוח הכבידה ימשוך אחרת, תרגישו ראויים יותר. עמידים בפני חבטות משתקות.

גיחכתי חזרה ובין הפופיק לסרעפת התקבעה לה ההיעדרות.
מרוקנת וממלאת
כמו גאות ושפל
כמו נדנדה שמטלטלת תלתול

להרגיש, שלא יחדל להתקיים 

‎ארעית בכל מקום קבוע
‎נזהרת פן הסבך העיקש יכבול ובלי משים אכה שורש במקום לא לי.
‎משילה מעליי זוטות, מאבדת משקל לדלג מעל ביצות טובעניות ואנשים קטנים.
‎נמנעת מתאוות זניחות
‎ואז קמה והולכת

שנדודי השינה מלווים במחשבות על שיחות שכבר התקיימו

שהקיים נעדר ורק החלקים שמהולים בו נוכחים

כשגומאים מרחקים בכבישים גשומים רק כדי לומר דבר נוסף שכבר נאמר

שלא משנה שיחשבו שזה פתטי כי הכבוד העצמי כבר לא חשוב

וכשמנסים להטביע את היגון שלא מניח להיות אחרת

תחפון
תצבוט
תנשוך
תמשוך
תחדור
עמוק

מרגיש?

*

https://hebrew-academy.org.il/2012/01/10/%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93-%D7%91%D7%AA%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%93-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%95%D7%99/

אמרה לי להדק ולקשור את עצמי אל הכיסא, ועניתי לה:

אני רוצה שכל האבזמים בחיי יהיו בצורת פיך.

(יהודה עמיחי)

אני אוכלת מהניוקי והוא שם לב שזה כל מה שהייתי צריכה
העיניים שלו מחייכות כשהוא מתאר את הזמן יחד כנחמה
אני מסכימה. הוא נחמה
הבית שלו מפלט
החיבוק שלו כירבול בכרית חימום
אי של שקט.
עם מידה מסוימת של היסוס וארגז תפוזים הוא משלח אותי להתמודד עם העולם

שחרור שנוצר כתוצאה מאחיזה, מרִיתּוּק.
לפעמים זו הדרך לפרק את הגבולות שלי בניסיון לבסס מחדש. מדויק יותר.
החוויה הראשונה שלי בקשירה הייתה בצבא.
חזרתי משבוע מתסכל, ושם דווקא מתוך חוסר השקט, הרפיתי.
אפשרתי שליטה שיצרה יציבות.
לא בהכרח כאב.
גרימה לכאב לשם ההכאבה זה לא הקטע שלי.

לא יזיק שגם אתה תשחרר עצמך מאשליית השליטה מדי פעם.