-
בלוגים
פינה אישית
שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.
אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.
לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...
****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================
הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2006 בשעה 8:41
פתגם, שלא זכור לי מאיפה הוא לקוח, אבל מאד ממצה, לדעתי . אני שואלת את עצמי הן לגבי אישית והן באופן כללי עד כמה אנשים מרוצים בחלקם בחייהם האישיים, או שהם מרגישים שחסר להם משהו. עד כמה הם פתוחים לשינויים, לאנשים חדשים, להתנסויות חדשות וכן הלאה.
האם הם מעדיפים לדבוק במוכר להם גם אם איננו חביב או נעים או נוח, רק כי הוא מוכר? מעדיפים לוותר על האפשרות לחפש משהו אחר, שכן יעשה להם טוב?
האם זה ענין של אופי, של חינוך, של גיל, של תקופות בחיים? האם יש נועזים יותר או פחות?
יש שיעדיפו להשאר במקומם, באותו מצב ועם אותם אנשים, שאולי לא טוב להם איתם, רק כי הם מפחדים מהשינוי.
קראתי ספר מאד מעניין, שהיה להיט לפני כמה שנים – "מי הזיז את הגבינה שלי?", נכתב באנגלית ע"י ד"ר ספנסר ג'ונסון – אלגוריה שמשתתפים בה עכברים, מבוך וגבינה. הגבינה מסמלת את מה שאנשים רוצים להשיג בחיים – עבודה טובה, קשר אישי, כסף, בריאות, וכן הלאה. ובסופו של דבר עם מסקנות והשלכות לבני האדם שהינם "תקועים" באיזה שלב או נקודה בחיים (בכל התחומים- עבודה, חיים אישיים) ועד כמה הם חוששים מפני "הזזת הגבינה", המהווה סמל לשינוי נדרש, עד כי מגיע הרגע לפעול או לחדול... ספר דק וסמלי ומאד מעניין.
