השיחה איתו נעימה לי. יש לנו המון במשותף. הוא הרבה מחוץ לגבולות שלי בגיל.. אבל זה לא הפריע לי. הסקרנות ניצחה.
המשכתי לדבר איתו בגלל הסקרנות... שרק גדלה לתוך ההיכרות איתו. בהתחלה הוא הרגיש לי טיפוסי.
עוד גבר שהאגו שלו עולה כשהוא רואה בחורה סובלת.
אבל הכתיבה שלו בבלוג השאירה אותי.
מהר מאוד הבנתי שיש שם יותר... ורציתי לחפור. רציתי להכיר אותו. לדעת מאיפה הוא נובע.
אחרי שחזרתי מאמריקה הוא רצה להיפגש, דחיתי את זה קצת. המצב הנפשי שלי הידרדר.... והחלטתי שאני רוצה לשבור שגרה.
"מתי אתה רוצה להיפגש? "
"אני רוצה היום"
"אמממ... מחר זה בסדר? "
"מחר זה בסדר"
באתי אליו. לחוצה, סקרנית.... ובמצב נפשי שאני לא יכולה לתאר במילים.
האקטים היו נהדרים.... למרות שהרבה פחות קיצוניים ממה שאני רגילה אליהם.... אבל משהו במבט שלו שבר משהו בפנים. הוא הציף את כל הטראומה שלא עיבדתי. את כל החרדה. רק להסתכל לו בעיניים גרם לי לפחד. פחד שכבר היה שם פעם, פחד של חוסר אונים. פחד מהמבט הלא ברור הזה. המבט החסר רגש שצמא לעוד מהסבל שלי.
אבל בניגוד לחוויות קודמות שלי עם אנשים שהסתכלו עליי באותו המבט, כשרציתי שיעצור הוא עצר. הוא ידע להתמודד עם התגובות, קיצוניות ככל שהיו. הוא ידע לתת ספייס, הוא ידע לחבק. הוא ידע לדאוג, ולהיות שם בשבילי. באיזשהו מקום זה היה כמו גרסא מוזרה של סשן אצל הפסיכולוגית שלי. הצלחתי לעבד עוד קצת ממה שעברתי. יצאתי משם והרגשתי טוב יותר ממה שהרגשתי כשנכנסתי.
למדתי שהוא סדיסט- כי רגש מניע אותו.
והוא ללא ספק סיפק לי את אחת החוויות האינטימיות שיזכרו לי לטובה לעוד הרבה, הרבה זמן, ואם לפני זה הייתי סקרנית... היום אני הרבה יותר.
אני לא אסגיר את שמו אבל אני יודעת שהוא קורא את זה🤭