ללמוד כל יום ולא לדעת דבר

*כשהרבנית מקנאת*.

הרבנית מקנאת.
שפחה נשלטת כתבה לרב, והרבנית מקנאת.
קנאה שורפת כזאת, מבפנים.
למרות שהיא יודעת שהרב אוהב אותה ורק אותה.
למרות שהיא יודעת שאף אחת לא תחליף אותה.
למרות שהיא יודעת שזה סתם. לכיף הרגעי ולנעים באגו.
ועדיין, הלב שורף מבפנים.
איך הכלבה הקטנה מקבלת את תשומת הלב של הרב?
איך הוא כותב לה שהוא הגיע הביתה עוד לפני שהוא כותב לה?
איך בשנייה, מישהי לא חשובה מקבלת את תשומת הלב שהיא שלה?
וזה מכאיב.

הלב של הרבנית כואב.
ועייף.
ונסגר.
ונפתח מחדש.

הרבנית אוהבת את הרב, מאד.
הרבנית לא מוכנה לחלוק ברב, בתשומת הלב שלו או בכל דבר אחר.
הרבנית רכושנית.
אבל הרבנית יודעת, מרגישה ומבינה, שאי אפשר לכלוא פרפר.
והרב, אוי הרב…
הרב פרפר יפה. מלא גוונים וצבעים, בהירים וכהים ובעיקר עמוקים.
והוא לא מבין בכלל שהוא פרפר וכבר מזמן לא גולם...

אז הרבנית עסוקה בלמצוא שקט, בלמצוא את הדרך לכבות את השריפה שבלב.
ולשחרר.
לתת לרב לעשות כחפצו.
לאחל לרב דרך צלחה ושתמיד יזכור את הדרך הביתה. לרבנית, שיושבת על החלון ומחכה.
מחכה לרב שיבוא, ילטף את ראשה, ינשקה עמוקות ויגיד לה, חזרתי הביתה רבנית שלי.
את הלב שלי.
ואף כלבה נשלטת לא תיקח אותו ממך.