אני לא דתי.
ובטח לא מתיימר להיות כזה.
אני שומר על ערכים. שעליהם גדלתי.
בעבר הרחוק הייתי "בחור ישיבה".
עד שפגשתי, הכרתי ונשמתי את "הרבנית".
היא, בדרכה הייחודית, לימדה אותי והפכה אותי "לתלמיד חכם".
המשיכה והשקיעה והביעה אהבה (והמון), עד שיום אחד זה קרה. מהיום אתה הופך "לרב" היא אמרה.
בתחילה זה היה נחמד ומגניב להיות "הרב" המקומי.
אני הייתי אני. בדיוק כמו שאני. בלי פילטרים ובלי מסיכות.
וכולם אהבו את זה מאוד.
הייתי מפורסם וטוב לבב מהמצב.
יום אחד היא הודיעה, בלי התראה מוקדמת, תכין את התפילין והטלית אנחנו עוברים לליגה הלאומית.
ואני צוחק ומבולבל לא מבין מה היא מתכוונת אבל בלב יודע למה היא מייחלת.
ביקשתי לקחת שניה לעצמי, כי ידעתי מה הולך להיות מעמדי.
והיא בשקט שלה, עמדה וצפתה בי בשקיקה ובעיניה שידרה לי, "אני כאן לצידך."
אחרי רגע התאפסתי נכנסתי ונעמדתי.
היא פסעה לעברי והניחה לי את תואר "הרב הראשי".
הייתי מרוצה מהתפקיד ומהתואר ובעיקר מהזוהר.
היא ואני ידענו שאין דרך חזרה, כי עכשיו הגיע תורה.
הימים עברו, החיים חלפו ובאלו הרגעים היא עובדת על התואר.
האדמו"ר מהכלוב.