ללמוד כל יום ולא לדעת דבר

כולם כבר על הסיפון.
אני תמיד מגיע אחרון.
מסדר את המדים. הכובע. והדרגות.
בודק את הנעלים.
אני מדוגם.
פוסע לעבר האונייה.
גב זקוף, כתפיים ישרות.
ראש מורם.
עולה במעלה המדרגות לתוך האונייה.
האונייה גדולה ורחבה.
עובר בין כל המלחים.
אחד אחד.
לא מפספס אף אחד.
שואל כל אחד, מה שלומו ואיך בבית.
חלקם עונים מאילוץ ואחרים עונים מהלב.
מקפיד להסתכל להם בעיניים.
אני יודע שזה השער ללב שלהם.
ממשיך בבדיקות אחרונות לפני היציאה להפלגה.
נכנס לסיפון כולם נעמדים ומברכים אותי לשלום "שלום אדוני רב החובל".
ואני עונה בקול בס חלש "הכל מוכן?"
לא חשבתי שתהיה תשובה אחרת.
צופר חזק ויוצאים להפלגה.
הכל שקט ונעים.
הים רגוע ושקט.
השמש מלטפת את הפנים.
כולם שמחים.
ואני יודע מה צופן המחר.
רגוע ושלו.
יושב בנחת על כיסא רב החובל.
צופה לעבר האופק.
רואה את האין סוף בים האהבה.
עובר יום ועוד יום והכל שגרתי.
כולם מרוצים, נינוחים ולא מצפים לכלום.
ואז ברגע, שיניתי הכל.
מפעיל את האזעקה והצופר.
כורז - אמת אמת אמת. כולם לעמדות.
כולם רצים, בלחץ אימים.
וברקע הצופר, מחריש את האוזניים.
ואני רגוע ונינוח. יודע את הסוף בהתחלה.
יודע מה הם אומרים ומה הם חושבים.
כל המלחים מכירים את הנוהל, נוהל החירום.
אין מקום למחשבה או לשיקול דעת.
עובדים על פי נהלים.
ואני יודע להפתיע.
עולה בקשר, פותח את הכריזה.
"אף אחד לא מבצע לפי הנהלים".
אני משנה את הנהלים.
אף אחד לא מבצע ללא פקודתי.
וכולם המומים ומופתעים.
רב החובל השתגע.
הוא לא שפוי, האם נורמלי?
הם מלחששים.
ואני מסובב את הגאים ימינה.
והקרחון ענקי מול ירכתיי האונייה.
כולם המומים וצועקים.
הלחץ גדול והרעש אדיר.
אני בסיפון האונייה שלו ורגוע ומאוד בנוח.
המלחים צועקים "מה לעשות רב החובל?!?!"
אנחנו ממתינים לפקודתך.
אני כורז (פעם שניה) "ממתינים".
הים מתחיל להיות סוער וגועש.
האונייה מתנדנדת מצד לצד.
אנשים מתחילים לאבד את סבלנותם וכולם בעצבים.
הגשם חזק והרוח נושבת בחוזקה.
אני, בסיפון הממוזג.
לא חש, לא שומע. אבל מרגיש את המלחים זועקים לעזרה.
כורז (פעם נוספת) "שאף אחד לא יזוז ממקומו".
הקור חודר לעצמות.
אני בסיפון יושב ומחייך.
יודע את האמת.
ברגע אחד, זה התחיל והגיח.
מסובב עוד את ההגאים ימינה.
הקרחון הענקי כל כך גדול וגבוה וכולו לבן.
אין ספק שאנחנו לא שורדים.
אחד אחד הם נוטשים את האונייה.
בדיוק לפי התוכנית.
אני הייתי פועל בדיוק אותו דבר.
הם צועקים, אנחנו טובעים.
פשוט קופצים למים הקרים בל הסערה.
ורק מלח אחד, יחיד ומיוחד מגיע לירכתיי האונייה נעמד מולי.
הוא עם הגב לקרון הפנים שלו לעברי.
במאית השנייה נעמד דום ומצדיע.
העיניים שלו חותכות את הגשם והרוחות ופוגשות את העיניים שלי.
אני מחזיר לו מבט, עמוק וחד.
אני מחייך. ונושם לרווחה.
זהו זה תכף מגיע, התנגשות.
המלח, לבוש בלבן עומד ולא זז.
עומד איתן ובטוח.
וברגע אחד אני מושך את כל ההגה ימינה.
ובשנייה הכל נגמר.
המלח לא מבין מה בדיוק קרה.
ואני מצדיע לו בחזרה.
וברגע שהורדתי את היד הוא שתחרר את ההצדעה.
סימנתי לו בעיניים והוא בלסיפון.
הוא כולו רטוב וספוג מים.
מיד כיסיתי אותו בשמיכה חמה.
ושאלתי אותו מה קרה?
הוא אמר "אני לא יודע".
והוסיף "אני פשוט עשיתי מה שציוות".
שאלתי אותו: "למה לא קפצת עם האחרים?"
הוא ענה אפיסת כוחותיו "הם (כנראה) פעלו מתוך הראש ואני מהלב."
המשכתי ושאלתי: "מה הלב שלך אמר?"
הוא ענה בקול חריש ובראש מורם: "שאני עליך סומך."
חייכתי חיוך רחב ונשמתי עמוק.
אמרתי לו בחזרה "תודה רבה לך מלח יקר."
בשנייה הוא נזכר באחרים, ושאל: "מה יהיה איתם?"
עניתי לו בגאווה "אל דאגה, הם בסדר גמור."
דאגתי לזרוק להם סירות הצלה עם הרבה מזון ושתיה.
הם בחרו בעצמם ואני לא שופט אותם כלל, אני דן אותם לכף זכות כמובן.
אני הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק.
אבל אתה מלח יקר, פעלת אחרת. אתה מיוחד וייחודי.
ומה איתנו? הוא שאל.
לנו דאגתי למסע מיוחד.
הוא הסתכל בסקרנות, על מה אתה מדבר רב החובל...?
אנחנו יוצאים למסע מופלא בים של האהבה.
המלח העייף והחיוור מבולבל ולא הבין.
אמרתי לו תודה.
והמשכתי בשלי והוא לא וויתר.