כמו בכל יום, גם היום לקחתי את התיק.
התיק הקבוע.
זה שעל הגב.
וכמו בכל יום, אספתי אבנים.
אבנים יפות וטובות.
אבנים יקרות ומבריקות.
אבנים גדולות ואבנים קטנות.
היו אבנים עם הרבה חן והיו עם פחות.
היו אבנים שנפלו ונשברו והיו כאלו שלא קרה להן דבר.
היו אבנים יפות תואר אבל חלולות מבפנים.
אני אהבתי את האבנים הכי היפות.
לא במראה המיוחד אלא בפנימיות העמוקה.
הן הכי משכו אותי.
כל יום שהתבוננתי על הפנימיות שלהן פשוט התאהבתי.
בכל פעם שאספתי אבן, הסתכלתי, בחנתי והתבוננתי ולבסוף קטלגתי.
כל אבן, קיבלה שם, תיאור, וציון.
המיקום, ההיסטוריה והדרך שבה אספתי אותה קיבלו שקלול מיוחד.
היו אבנים חשובות והיו חשובות יותר.
מכל אבן, למדתי המון.
כל אבן, שיפרה אותי והפכה אותי לאדם טוב יותר.
במרוצת הימים התיק התמלא בהמון אבנים.
ואני, בשלי, ממשיך לאסוף ולאסוף.
לא מפסיק. אני אוהב ללמוד.
אוסף ואוסף ומכניס לתיק הגב.
אבן אחרי אבן.
והתיק כבר באפס מקום וכבד מאוד.
אני לא נשבר.
התיק מכביד והאבנים ממשיכות.
ואז ברגע, אני נשבר.
עוצר, יושב ונושם.
ומביא תיק גדול יותר.