ללמוד כל יום ולא לדעת דבר

בקרחת יער קטנה, קרני השמש הראשונות הסתננו בין ענפי העצים, מאירות את פניה של אהובתו, ששכבה לצידו על האדמה הרכה. היא פרחה מול עיניו כמו שקדיה בשיא פריחתה, נושמת עמוקות את אוויר הבוקר הצונן. הוא הביט בה והתמלא באור כמו השמש, שזורחת מעל, נוגע בקצות העלים והעשב. 🌸☀️

בכל תנועה קטנה שלה, הוא חש שהיא חזקה כמו הרוח, נושאת עמה כוחות שהוא רק התחיל להבין. כשהיא עצמה את עיניה, נרגעת ושוקעת בשינה קלה, הוא חשב כמה יפה היא נרדמת, כמו שקיעה שמחליקה אל מעבר לאופק. היא נחה לצידו, שלווה כמו האדמה, והייתה במקומה הטבעי, כאילו הם חלק בלתי נפרד ממנה. 🌬️🌅

בלבו, הוא ידע שהיא תגיע לשיאים, כמו עץ ההיפריון המיתמר לגבהים עצומים. גם ברגעים אלה, כששקעה לשינה, הייתה כזאת — חזקה כמו הנמלה שעובדת ללא הפסקה, עם עוצמה שנשקפת בכל נים בגופה. 🌳🐜

הוא נזכר בצחוק שלה, צלול ונטול דאגות, צוחקת כמו שהיא, פשוטה וכנה. אהבתה אליו הייתה כרחוק הכוכבים ביקום, אינסופית ומסתורית. היא לא דיברה הרבה, אבל הוא ידע שהאהבה שלה שם, עמוקה ויציבה כמו יסודות האדמה. 🌟❤️

כשהיא פתחה שוב את עיניה, הוא הביט בה ולחש לה: "שתגשימי את עצמך, כמו שהלביאה דואגת לילדיה. תמיד תראי את האחר כמו העץ הנדיב שמעניק מעצמו ללא גבול." הוא נישק את מצחה, והיא חייכה אליו, חום רך התפשט בין שניהם. 🦁🌳

ובסוף, הוא חייך שוב, כאילו ידע את הסוד שהסתתר בתוך ליבו, ואמר: "דעתי תמיד הייתה אחת, אהובתי — אהבתי אלייך היא כמו הטבע עצמו. לנצח." 💚♾️