הספרייה הציבורית של העיר הגדולה
שעת אחר הצהריים כבר התקרבה לסיומה, והספרייה הציבורית הגדולה הייתה שקטה כמעט לגמרי. השמש החורפית הטילה אור רך דרך חלונות הענק שהקיפו את המקום, מציפה את רצפת העץ המבריקה בצללים עדינים. המדפים הגבוהים יצרו תחושת פרטיות בכל פינה, מה שהפך את המקום למפלט מושלם לאלה שרצו לברוח מהמולת העולם שבחוץ.
בקצה האולם הגדול ישב אורי, גבר גבוה וחסון, עם שיער כהה מסודר בקפידה ועיניים חומות עמוקות. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע כחול כהה שהדגישה את מבנה גופו השרירי. הוא עיין בספר עב כרס, אך מדי פעם הרים את מבטו, סוקר את החלל סביבו כאילו מחפש משהו אחר.
נועה נכנסה לספרייה, נראית כמו קרן אור בעצמה. שיער בלונדיני גולש עטף את פניה, ועיניה הירוקות נצצו בסקרנות כשהיא סקרה את המדפים הגבוהים. היא לבשה סוודר רך בצבע שמנת שהחמיא לקימוריה הטבעיים ומכנסיים צמודים שהדגישו את גזרתה. כשהתהלכה בשקט בין המדפים, היא הקרינה רוגע אך גם סוג של ביטחון שקט.
היא שלפה ספר מהמדף והחלה לעיין בו, אך תנועה זעירה תפסה את עינה. היא הבחינה בו – אורי – יושב במרחק לא רב ממנה. המבט הראשון ביניהם היה קצר, אך מספיק כדי להשאיר אותה מסוקרנת. משהו בעמידה שלו, השקט שבו הוא החזיק את עצמו, שידר נוכחות שלא ניתן היה להתעלם ממנה.
כשהיא ניגשה לשבת בשולחן סמוך, היא לא יכלה להימנע מלהגניב מבטים לעברו. כל תנועה שלו, כל דפדוף בספר, היה כמו הזמנה אילמת. היא ניסתה להתרכז בספר שבידה, אך המתח באוויר הלך וגבר.
אורי הבחין במבטים שלה. הוא לא היה אדם שמתעלם מכאלה דברים. אחרי כמה רגעים, הוא קם ממקומו והתקרב לשולחן שלה, מחזיק ספר בידו. "תסלחי לי," הוא אמר בקול רגוע ונמוך, "יש לך מושג אם זה טוב?" הוא החזיק את הספר לפניה, אך עיניו היו נעוצות ישירות בשלה.
היא חייכה, חיוך קטן ומבויש. "אני לא בטוחה, לא קראתי אותו," היא השיבה, קולה רך אך עם נימה של שובבות.
"הבנתי," הוא ענה, מתיישב בכיסא לידה, כאילו זה הדבר הכי טבעי לעשות. "אז אולי תמליצי לי על משהו שאת אוהבת."
הקרבה ביניהם הפכה מוחשית. האולם השקט, האור הרך, והספרים סביבם יצרו תחושה של בועה פרטית שבה רק הם קיימים. נועה חשה את ליבה פועם מהר יותר. "אני מניחה שזה תלוי מה אתה מחפש," היא אמרה, עיניה מביטות ישר בשלו.
"הפתעות," הוא ענה, קולו נמוך ועמוק, חיוך קטן ומסתורי על שפתיו.
הם החליפו עוד כמה משפטים, אך היה ברור שהשיחה עצמה לא הייתה הדבר החשוב. כל מילה, כל מבט, כל תנועה בין שניהם הייתה טעונה. כשהוא רכן קדימה, נשען מעט לעבר שולחנה, היא יכלה להרגיש את החום של גופו, את ריח הבושם העדין שנדף ממנו – שילוב מושלם של עצים ותבלינים.
"נועה," הוא אמר לפתע, קוטע את המתח ברגע אחד. "את יודעת שמשהו בך... מסקרן אותי."
היא נשמה עמוק, מביטה בו, מתקשה להסתיר את החיוך שעולה על פניה. "אני חושבת שאתה פשוט אוהב להשאיר אנשים במתח," היא ענתה, קולה כמעט לחישה.
"אני לא היחיד," הוא ענה, מחייך קלות. ידו נחה על השולחן, קרובה מספיק לשלה כדי שהיא תוכל להרגיש את החום שלו, אך הוא לא נגע בה – לפחות לא עדיין. המתח ביניהם היה כמעט מוחשי, כמו מיתר מתוח שמחכה להתפוצץ.