היום שוב הייתי במיטה בפייסבוק כל היום
רציתי לאכול ולא הצלחתי להכין לעצמי
רציתי לשתות ולא מצאתי את הכוח לשטוף כוס
חשבתי על ד*** שיש לה רוטינת בוקר לא מתפשרת וקמתי לקחת משאף
אחי ביקש שאלך אליו הביתה ארוקן את הזבל שנשאר אחריהם ולא הספיקו לפני הטיסה, אכבס את מה שאצלם במכונה ואתלה.
חשבתי לעצמי שאלך ושם יהיה לי אינטרנט ואוכל ממה שהשאירו במקרר ואולי אנגן או אקרא או כל דבר אחר שאחליט אבל לשבת שם לבד לא הרגיש טוב יותר מאצלי
ולא יכולתי לחשוב על דרך שמרגישה אמיתית מספיק ולא דורשת מידיי להיות בעצמי הגבוה והמתפקד בשביל למצוא אינטראקציה
אז המשכתי לשכב במיטה ולא רציתי ללכת לשם
אנשים שאין להם שגרה
שאין להם אינטראקציה אנושית
שאין להם מסגרת
מאוד קשה בשבילם לקום ולעשות את כל הדברים הנפלאים שהיו יכולים
כאילו הגוף נכה במאה אחוז
סומטיזציה מלאה
אפס מגע ברגש
אפילו להניע את הגוף, להרים את היד, להזיז את התחת, ליטרלי אומרים למישהו תזיז את התחת שלך כבר כאילו כאילו זה פשוט, וזה באמת אפילו מינימום ומרגיש כה מייגע ותקוע ורחוק
והמקסימום זה להזיז את הראש מצד לצד על הכרית
טווח התנועה מצטמצם
חזרנו לא להצליח להסתכל על דברים שנמצאים מאחורינו כי להזיז את הראש אקטיבית לכל כיוון כל כך כואב
סטגנציה היא בת בית כל כך הרבה יותר מוכרת
חוסר עצמאות, חוסר אחריות
אי אפשר להיות אחראי לעצמך כשאין ערך לקיום שלך
כשאין אחיזה וחיבוק
אחריות היא לראות ערך בעצמך.
לקחת אחריות זה דבר קשה בטירוף במיוחד כשכל החיים בילבלנו בין אחריות למחוייבות, הקרבה עצמית והאשמה.
להתקשר למישהי אחרת ולהגיד לה שאני רואה את המקומות שבהם אני לא מתפקדת ושאני נתלית
שאני מגיבה אליה כאילו היא מאיימת ואני שוב לא זזה, דווקא, עושה לה את הסיילנט טריטמנט
ולמעשה כבר שנים
אולי חיים שלמים שאני עושה את הסיילנט טריטמנט הזה לעצמי
שאין לי מקום
שאסור לי לדבר וכשאני מבקשת מבט לעצמי אני מרגישה רעה מאוד
למדתי שמותר לבקש מעצמי, או יותר נכון 'לדרוש' אבל מה עם לסרב? מה עם להקשיב? מה עם להיראות?
מתקשרת באילמות
בלי מילים
חיה רק בתוך הראש של עצמי
תמיד אמרו עליי שאני חיה בתוך הראש של עצמי ולא הבנתי את מה שהם אומרים כמו עכשיו
אולי הם יצרו את זה, לחלק מהאנשים הגוף הוא מקלט או מקדש
בשבילי הוא בית כלא ומכשיר עינויים
כשאין אינטראקציה בצורה של שיחה שהולכת ביני לבין מישהו אחר, את התנועה הזורמת, הדיאלוג, את נשארת וטוחנת את מה שיש לך בתוך הראש בזעקות וזעם מופנמים
הייתי רוצה לרקוד ולראות ולהשתתף
כמו מסירות
אחד המשחקים שאני הכי הכי הכי אוהבת זה מסירות
הכי אני רוצה לשחק
עכשיו אני בוכה כשאני חושבת על זה, כי אני רוצה להתמסר אתכן
עם כולם
איתי
נזכרת במ**** שהייתה חתולת לב
כמה שהיא נכנסה לי ללב, ככה אני קרה כלפי פ***** היום, שעומדת ליד המיטה שלי מתחננת לתשומת לב
פירורי יחס עלובים היא מקבלת ממני כשאני עונה לה מילולית במיאו עבש או מושיטה יד לכיוון הכללי שלה
מ**** ואני היינו משחקות ביחד המון הייתי זורקת לה כדור והיא הייתה רצה ומחזירה לי אותו
אלו היו רגעי האושר הכי גדולים מבחינתי
אף פעם לא שיחקתי עם הילדים האחרים
עכשיו רוצה לגשת ולשחק עם כולם
ויכולתי במצב עכשיו להתברג להתנדבות
ולשחק ולשחק ולאהוב את מי שאני רואה ולהבין ולחמול ולגשת ולקבל חיבוק
ולמרות זאת כמו תמיד המעגל חוזר ואני שוב יושבת לבד ומרגישה רע ולא משחקת עם אף אחד כי אני לא מעזה ולא יודעת איך לגשת
יש כל כך הרבה אנשים וילדים שיכולתי לעזור להם ולהיעזר בהם אם הייתי מגיעה
כשהייתי במדא הייתי מחכה למשמרת כל שעה בשבוע
בבצפר הייתי הכי גרועה
בפן החברתי הייתי הכי גרועה
בהכל הייתי הכי גרועה
רק במדא הרגשתי מצטיינת
הבנתי היטב את המצבים
הבנתי את החומר הרפואי ואפילו יכולתי לשבת שם ולהיות עם האנשים אלו שהיו במצוקה, קצת משוגעים, עריריים או במצבי התעללות היו מקבלים ממני כל מה שיכולתי לתת מעבר לטיפול הרגיל שלמדנו לפי הפרוטוקול
אלו שיש להם משפחה עוטפת היו פשוט עוד מקרה
אבל אלו שנזקקו, הייתי מקשיבה להם, חומלת עליהם, נוגעת בזוהמה שלהם בלי להרתע וסולחת גם כשנהגו באופן שכביכול פוגע בי
היום אני יודעת לומר שהייתי פרוצה במלוא מובן המילה
וששיקול הדעת ותפישת המציאות שלי היו לא 'תקינים' אבל הייתי מעולה בכל הנוגע לטיפול באנשים שנמצאים במצבי חירום רפואי
לכן חרה לי שלא גוייסתי
וחרא לי שאני יושבת בבית לבד
גם כי אני לבד והמלחמה הזו השאירה אותי להתבונן בצדדים הפגועים, הלא תפקודיים והרעים ביותר של האישיות שלי
אם לומר את האמת אני מגיעה להתבונן בהם הרבה מאוד לאחרונה, גם מלפני, אבל אני חושבת שאלו ייסורי גדילה
וגם כי בהינתן מסגרת או הנחייה או אפילו רק נוכחות של עוד אנשים אמיתיים בחיי, שהם לא פייסבוק, אני מסוגלת לעשות המון, אני פאקינג גיבורה שמתמודדת עם מציאות קצה באופן יומיומי מאז ומתמיד
כי מה שגדלת עליו ולתוכו זה מה שמוטבע עמוק בתוך המערכת הלימבית של הגוף שלך
בכל סיטואציה זה ההקשר הראשון
וזאת שאני מכירה בתוכי ובעצמי עכשיו ואני ואומרת לה
"וואו את כאן, שלי."
את שלי ואני אוהבת אותך ונותנת לך חיבוק אפילו גם אם לא עשית כלום היום, מגיע לך מקום ומותר לנוח
זו גבורה של הלב למרות כל הכישלון, הרוע, המועקה והייאוש שהסלילו אותך להיות
וזו ההוכחה שלך שאת יכולה לעשות כי את כן עושה, את מזיזה הרים, את מחווטת מחדש את המוח שלך
להתבוננות גם אל עצמך
ואת עובדת על לייצר את החמלה שאת צריכה
את מתכנסת פנימה וזה מותר וזה טוב להתכנס אם מצליחים באמת להיות עם עצמנו ולאהוב
אני כבר לא צריכה להשליך על כולם את הכאב והסבל
ואני משנה את המילים מ'את' ל'אני'
אני יכולה להזדהות.
ואני יכולה להגיד
אני שלי.
