שלום, הגעגעת אליי?
אני לא. או שאולי קצת כן.. - אני - פשוט - צריך, - ואת ה יחידה שנותנת...
בכנות, נמאס לי להשתמש בך. תמיד את באה כשאני כל כך עייף...
ואיתך זה רק להצמד ולדחוף ולנסות לגמור
אין חיבוק ואין מבט ותנועה איטית חוקרת, לא מחוות ולא מילים -
הייתי שמח לקחת אותך, ליצור אינטראקציה מחברת. ניסיתי אפילו ניסינו פעם אחת עם חבר.
זה לא עבד בכלל
אפילו הדיבור שלי מנתק.
אבל יש לנו את הקטע שלנו, באיזשהו - מובן
ואף אחד לא מתקרב אליו. זה לא מנחם. זה.. דיי עלוב, עצוב, עזוב, ברירת מחדל שכזה, כשהכל מרגיש כמו מחדל. אפילו הנקודה הזו של חיבור הבשר המגורה לציפורן באצבע המורה בצד ימין של יד שמאל, אפילו שם הבשר תאב והוויה מחננת ליותר. מטלטלת במכות חשמל וכאב מכל העצב בגוף. רעב.
אבל זה משהו שיש, והוא טוב יותר מאין, קבוע ויציב כבר דיי הרבה זמן.
ואנחנו מסתדרים ככה...
דרך קורונה ומלחמות... אני כבר לא גומר כל כך, את כבר פחות רוטטת לקראתי.
פעם היינו מתקלחים יחד ובכל זאת לא היה צורך בחומר סיכה
אלו היו מקלחות אדומות מלאות עונג וגם שמחתי מההרפתקנות שגילינו במהלך התקופה הזו
היום אנחנו ביחד רק במיטה הזו. אני מרטיב קלות, עוררות פיזית, אפילו לא בדיוק מטפטף ובינתיים הראש שלי מחפש...
משהו אחר, עמוק, נוגע, חם ורחב, חם ואוהב
אני כמהה ליותר.
והגוף? גם. כה משתוקק, הכי מזדעק - עד שכלום.
ואז את באה שוב - מוכרת, הבחירה.
זו של החרמנות העצובה באמצע הלילה שהגיעה מתוך לחץ ופחד מוכר מפני המחר.
ושוב הטלפון ושוב הדלת נסגרת ואנחנו במיטה
שתדל לשטוף ידיים לפניי שהוא נוגע בך, לפעמים אפילו לא זה, בידיים גסות ונוקשות המכנס מופשל טיפה או דרך התחתונים, שוב בחלקים המכוונים, לדעת את הזווית והקצב
זה לא הכי נוח ואחרי כמה זמן מתחילים לכאוב מהתנוחה והמאמץ בזווית הלא הכי טבעית
אבל זה נוגע בנקודה פחות או יותר, מספיק כדיי להרגיש משהו בגוף, מספיק בשביל להמשיך עוד.
באוטומט שולח שוב יד - דוחף אותך, לוחץ בין הרגליים, נצמד באגרסיביות, מתחכך... לפעמים יש חדירה ולפעמים אנחנו מסתפקים בלחץ ובפעימות הגופים שלנו זה כנגד זה
לעיתים אפילו נוסיף צעצועים שונים או אצבעות בחורים שונים
אני אוהבת להרגיש אצבעות חודרות. אוהבת להרגיש שמישהו מחדיר אצבעותיו לתוכי וחוקר אותי בעדינות מסוקרנת.
פליאה!
אוהבת להרגיש עצמי חוקרת. פלא ועונג מצטרף בכללותי בעת אני חוקרת את גופם של אחרים דרכי עצמי באצבעותיי ובחושים אחרים ואני מתענגת כאשר גופי הוא ארץ בנחקרת בידיהם ופיותיהם וסיתותי גופו של האחר.
אבל לא כך זה בנינו, אנחנו מאוד ישירים, טכניים.
וזה.. עניין של תשומת לב שאתה לא יכול לתת לי.
ואני אוהבת
בדמיון שלי
לתת ולקבל הרבה מזו
אבל כעת אני מורעבת לקרבה המסויימת הזו וליחס הזה של תגלית וחקר משותפים
ב ease
באמת חסרה לי התחושה הזו. בנינו ובכלל.
איתך רק אני מחדירה אצבעות לעצמי, ורק לעצמי.
וזה שוב פעם לא נוח ולא נעים וכואב ולא בא לי להתאמץ יותר בשביל משהו שלא מרגיש טוב אז נוותר על זה שוב
זהו, פה נשארת המיניות שהמגע בנינו מאפשר
לחוצה, מנותקת, לא מגיעה לסיפוק.
רק לְסַפֵק