שחזור של נטישה
עוד טריגר
שוב פעם באת לי בכוס ו-
ניתוק.
ביקשתי שתעבור לתחת, ולא הסכמת.
הייתי צריכה לבקש שתעצור. אבל
כבר לא הייתי מחוברת בכלל
שם... שוב פעם במשחק
ואז גמרת ואני עם
עוד בקשה לתקשורת רואה
עוד אי הבנה
אני לא זזה מהמקום ונאבקת לדבר
אתה לא מבין. מתנשם קלות, לרגע נח ואז קם ללכת.
הייתי רוצה שתגיד שאתה הולך אבל תחזור
שתביא צבעים לציור, כמו שאמרת בעבר שאתה מבין אותי דרך הציורים ושלו יכולתי לצייר לך ברגעי הקושי אזי -
עניתי אז ש'אני לא מצייר' אלא אם אני במצבים אחרים, דמויות אחרות עשו את הציורים שראית.
והפעם, אני שוב אחרת ויש דמות שנוכחת ומבקשת ממך לצייר ביחד.
אתה אומר שאתה לא מבין ומתרחק
אתה יכול להציע לי 'בינתיים, את יכולה לעשות כך וכך'
אתה יכול לעזור לי לצאת
אני בטוחה שלו ידעת היית מנסה
אבל בינתיים אתה הולך, ונועל את הדלת.
או אז אני נשארת - במיטה עם הזרע שלך
נשארת וממררת, ממררת ומבכה
יעברו שעות ארוכות עד שאצליח לקום להשתין.
בינתיים בוכה, צועקת ומרביצה לעצמי
המעבר מאינפנטיליות שפתית לבכי תינוקי ואז לאלימות המוכרת מפעוטות שגדלו ההזנחה רגשית מקלף כל שכבה של כוח, מרגוע ותחושת מסוגלות עצמית.
איך הצלחתי להגיע למצב הזה? אני ליטרלי השכנה המשוגעת. אני יודעת ששומעים כולם. אף אחד לא יבוא.
התסכול והכאב מכתיבים את הקצב ואני כלואה בתוך הנפש בתוך הגוף המבחיל בתוך הכרוניקה של ההרס העצמי בתוך הדווקא שממשיכה להתעלל בי.
בשברון אישי עמוק אני שוב מנערת מעליי את משיחות האמון והביטחון הדקות והארעיות שמתדלדלות ונופלות ממני כאילו לא נבנו בכלל. ואין שום דבר שמחזיק אותן שם. בכל תנועה הן מרחפות כמו נוצה ונעלמות באוויר כמו סלסלי האבק המרצדים בצהוב לקרני השמש בבית ילדותי.
עם כל תנועה הכי דקה, הם מתערבלים ונוגעים
עם נשימתי, הם שרים דרכם במרחב בורחים ממבט העיניים.
כמה אהבתי להתבונן בהן, בשיערות הזהב המרקדות באוויר גורמות לו לזהור.
כמה נחמה מצאתי בתנועתן האופפת אותי בחיבוק רפאים אוהד.
עמלתי רבות כדיי לשוות לעצמי מידה מינימלית שלהן ובאיבחה עדינה הן נעלמו. שלא כמו האבק בבית ילדותי, שתמיד נשאר שם, נסיונותיי לאמץ קול חומל בתוך מרחב הדמים אוצר החורבן זכו להדהד רק אמרות פגע בחיצי רעל ממורקים.
עתה, כל תנועה קפה חושפת את ליבת התיעוב והעלבון עליה נבניתי מהיסוד והיא הופכת לאבנים הפוגעות בצידי הגולגולת
את המצוקה ותחושת היעדר הבית שלי בגופי שלי אני פוגשת שוב מחדש, שלום שלום כמו להכיר שוב בוסתן של רקב, וסת, בשיער הצומח מנקודת החן שבלחי שמאל, ציפורן ברגל שצומחת שוב אחרי עקירה.
פוגשת שוב את הרפש, השחיקה ההזניה, ההזנחה הפושעת ומרקם החומר המתבוסס בזפת גלם עצמו המתפרק
את האלימות הקשה והבלתי מתפשרת שחוסמת אותי
אני מפוררת את פיסות האמון והביטחון הפריכות לאבק דק ומחנק
הן מעולם לא נועדו להישאר, נדחות כמו קרום יבש של מים מעל בלון משומן היטב ומתפזרות סביב כמו חרוזי זכוכית שאובדים לעד בנקודת המפגש עם הרצפה הקרה
אתה ממשיך בחייך. ואני, ממשיכה להשחית את עצמי כמגרע המסורת.
לבד.