הנסיך

אתמול בערב זה קרה שוב.
יום עבודה הסתיים, ואני בין האחרונים בבנין גדול וריק.
נכנסתי למעלית, מוקף זכוכית,
והחשיכה חדרה והתפשטה בתוך התא הקטן והקר.
לחצתי על כפתור המסמן את המפלס הנמוך ביותר.
הרמתי עיניים והבטתי אל המספרים היורדים:
7.. 6.. 5..
ופתאום זה בא.
הפעם זה היה אגרוף ענקי בבטן.
מכה חודרת קרביים, כזו שממלאת את העיניים בדמעות.
פניה הופיעו מולי, צליל קולה, חום גופה.
אך היופי התחלף באחת לכיעור, ומגע חם הפך קר מנשוא.
הבטחה נופצה, האהבה התרוקנה.
ועם ירידת המעלית למטה, קומה אחר קומה - ליבי שקע
4.. 3.. 2..
למטה
1.. כניסה.. 1-..
הגעתי למקום תת-קרקעי, מקום נמוך ואפל מאין כמוהו
בו אדם נמצא לבדו, ערום ועריה, אסיר של ייאוש וכאב.
כאב שאי-אפשר להשליך,
תשאיר אותו עמוק במגירה- והוא יצוץ בפינת הרחוב,
תחנוק אותו בבוקר - והוא יקום לתחייה בערב.
אומרים אנשים: "מה שלא הורג - מחשל!"
אך אני יודע, "מה שלא הורג - לוקח אותך מטה, מתסכל".

זה קורה לעיתים, ללא התראה.
בפעם האחרונה זה תפס אותי
כשעמדתי ברחוב תל-אביבי סואן והדלקתי סיגריה.
השאיפה הראשונה מן הסיגריה, העמוקה
הביאה אותי להרים את ראשי ולבהות בחלל.
ואז במהירות הבזק של ההכרה
עטפו אותי אלפי רסיסים של זכרונות ותחושות
ודמותה הופיעה מולי במלוא תפארתה.
יחסים שנמשכו יותר משנה
נדחסו לכדי אלפית שניה.
כאילו נחת עלי קרדום ענקי,
או סכין - בתנועת דקירה מהירה
מלמעלה למטה לתוככי חזי, חודר צלעות ובשר
עם הכאב של האשליה,התסכול, השקר והאכזבה.
ואמרתי בקול לאותה אישה המרוחקת ממני אלפי קילומטרים:
"לעולם לא תמצאי שוב
את המפתחות לליבי".

שקופה וקרה היא הטיפה,
דמעה של זכוכית שפגעה ברצפה.
מים רכים היא טומנת בחובה,
התגלמות הצער, שיירים של אהבה.
הבט בה היטב לפני שתימס בחום ידך,
כי זו התגשמות המעשה שלך, והכאב שלה.

היא מתעוררת לבדה ומרגישה על פניה
את אור השמש המנסה לחדור דרך הכאב.
לפני שהיא פוקחת עיניים היא שולחת יד מגששת
אל המקום הקר במיטה שהיה צובר את חום גופו הישן.
היא נזכרת בעיניו -
איך תמיד הייתה רואה בהן את העננים האפורים של נובמבר
כמו שני החלונות של חדר השינה שנראה פתאום כל-כך גדול
דרכם היא תחפש בחורף הזה את אותה פיסת שמיים,
את אותה פיסה שהייתה נשקפת מעיניו.
הגשם ממשיך לרדת בתוכה
והשטפון עולה עד גרונה.

הפסים הלבנים נבלעים
מתחת למכונית המתקדמת לבד על הכביש
כמו חיה מהירה וענקית
בולעת את המרחק בין הערים

שתי ערים, שני גברים
ומאה קילומטרים מפרידים
בין חצי אחד שלה לחצי השני
בין עיניו העצובות של זה לפיו הצוחק של ההוא

כל-כך קשה היא הבחירה
וכל-כך קל לה להשאר בדרך
לא אצל זה ולא אצל האחר, לנוע
לגמוע את המרחקים, את הגברים

זרעו של האחד כבר נבט בתוך גופה
אבל מגע ידו וריחו של האחר מרטיטים את נשמתה
המכונית חותכת את האפילה
והירח חצוי כמו ליבה

רגע לפני הסוף
אנו מביטים זה בעיני זו
ובאויר ההבטחה שאולי פעם ניפגש שוב

"תתקשרי אלי בעוד שנים, תבטיחי" אני משביע
"כשהכל יעבור וישכח
אולי אז הזמן שלנו יגיע"

ורגע לפני שאנו מסתובבים והולכים כל אחד לדרכו
אני אומר:
ראי את הנזק, הפצע עדיין מדמם
עשי את התיקון, קבלי את האשמה
כדי שהדלת תישאר פתוחה
כדי שאוכל לשאת שנים את דמותך
לא כשטן, אלא כמלאך
וכשנפגש שוב על גשר הזמן
אוכל לקבל אותך

אבל את בוחרת
בדרך האחרת

אולי יש בי שדים
ואולי יש בי מלאכים
אבל אני רק אשה עם אותה תשוקה
ואני לא חושבת שאני בסכנה
לא, אני לא בסכנה

כמה ניסו לשבור אותי
כל מיני דברים שהיה להם לומר לי
כדי שאהיה אשה
שבוכה כמו תינוק
כדי שאהיה רק משהו שבוכה כמו תינוק

וכל הדברים שראיתי
מכשירים אותי להיות חלק בחלומך
להיות חלק בחלום הזה שלך

למרות שאני אוהבת את הגאות
לעיתים אני כמו הזרדים הרטובים
שנשארים בודדים על החוף
ואיכשהו המוזיקה מחביאה זאת
ואני מסתתרת כמו ילדה

בוא ותהיה חלק בחלומי
כבר אמרו לי שיש בי שדים
ואמרו לי שיש בי מלאכים
ואני לא חושבת שאני בסכנה
בידך

הסתכלתי בתמונה שלך
מהרכבת מפאריז לבריסל
ראשך נח ואת מביטה בי
עייפה ומחייכת
עם הסוודר האדום והשפתיים שאין כמותן לאף אישה בעולם.

מה היה בהן, בתחנות הרכבת?
מה היה בהן שכל-כך משך אותנו?
אור חלבי חודר דרך חלונות גבוהים,
הרציפים, הלוח עם שמות היעדים, המזוודות,
השעון הגדול או צליל הרכבות העוזבות?

"נשתה קפה"? שאלתי אותך
הלכנו לקרון הבאר
עישנו סיגריה במעבר.
נופים ירוקים של אירופה חולפים לנגד עינינו
ואני נבוך כי העדפתי להביט בך...

אז מה היה בהן, בכל תחנות הרכבת?
גברים איטלקים בחליפות
או אלגנטיות של נשים פריזאיות.
המעבר ממקום אחד לעיר אחרת
התנועה המתמדת.

האם חששנו מעצירה?
בתוך ההחלטה על היעד הבא
משתוקקים שוב אל המבנים הארופאים המדהימים,
צליל הקרונות הקטרים
האם פחדנו לעצור ולהביט לתוך עצמנו, פנימה, אל מה שיש לנו?

איתה יש לי חשבון ארוך וכואב.
אני והיא - כמו אסיר וסוהרו, כמו מנותח ומנתחו.
אפילו רק שמה: י-ר-ו-ש-ל-י-ם
מעביר בי צינה נשכחת של חורף רחוק, קר ורטוב.
אבנים קטנות שאני זורק אל חלונה, אחרי נסיעה ארוכה
בלילה קר.
מגע של שמיכה עבה וחמה, עורה הרך.
עיניים נעצמות ושפתיים שלוחשות את שמי
בתשוקה, ביאוש.
וצליל גיטרות מהדהדות,
שירים חודרים שבאים מערים אפורות וגשומות בבריטניה -
שירים שלנו, רק שלנו.
בוקר צונן ומבט מחלון הקומה השניה אל אוטו מכוסה שלג לבן,
כוס תה חמה.
וסוף כואב, ידוע מראש.
כיכר ציון ריקה וקרה, כמו ליבה.

אני זוכר שהלכנו בחזרה הביתה מהתחנה
יד ביד, כולי לבד
בשתיקה מתסכלת
והמילים שאמרת פשוט התעופפו להן ברוח
כמו זכרון, כמו אפר של סיגריה

אני לא רוצה להיות משהו מן העבר הרחוק
אני לא רוצה לדהות ולהעלם
אני רוצה לנבוע פנימה, להיות.

האם את יכולה לשמוע אותי?
אני בקושי שומע את עצמי...
ולראות אותי?
אבל אני הולך ונעלם...

אני לא רוצה להיות זכרון דהוי
בשחור ולבן
מטושטש,
אני רוצה להיות.