הנסיך

בית קפה שנעים לשבת בו לבד, בערב.
על באר עץ ארוך וצר הפונה החוצה לפינת רחוב תל-אביבי.
הספר שהבאתי נותר סגור
ואני מביט בהשתקפות שלי בחלון, ודרכה החוצה.
מוכר הפרחים מקפל את הדוכן שלו ושוטף את הרצפות
ואני חושב על חיי בבית, איתה, והמבט התמידי החוצה דרך החלון...
עוד לגימה מהקפה הטעים,
"קפוצ'ינו צריך להיות מוגש פושר" - כך אני חושב לעצמי, "לא חם מידי".
כל בארמן מכין את הקפה אחרת
אבל עוד מעט אכנס הביתה, אליה
והיא חמה ואוהבת כמו תמיד, כמו אתמול, כמו מחר.
בכל זאת משהו מרגיש מת, משהו בי הולך שם לאיבוד, נעלם.
עשר שנים ...
אילו רק יכולתי להבין את המניעים, את הכוחות הפועלים,
את כוחה של התערטלות הדדית במקום זר, מעורבבת עם שונות מסקרנת.
כוחו המושך של מגע יד מטופחת של אישה אחרת.
מבט בעיניים זרות ומצועפות.
ריח שיער לא מוכר, מגעה של פטמה קשה
והרצון העז לפתור את השאלות:
האם שפתיה תהיינה רכות ומקבלות או גמישות וחלקות?
והטעם... מה יהיה טעמן?
מה יהיה טעם שפתיה האחרות?
והציפיה הסקרנית למשמע אותה אנחה...