הנסיך

שלוש בלילה,
היא מוקפת באפלת חדר השינה
והגבר שלצידה נם את שנתו.
נשימותיו סדורות ובטוחות
קצובות כמו מטרונום.
"אפשר לנגן בפסנתר לפי נשימותיו" היא חושבת,
"אפשר לחיות לפיהן חיים" – חיים שפעם חשבה שהיא רוצה...

היא שוכבת על גבה בעלטה
ומנסה לדמיין את מראה פניו של הגבר האחר, ההוא,
זה שהיה בכוחו לעקור אותה מתוך האדמה הדחוסה של חייה
זה שהבליח אל תוך עולמה לאחר שתיקה של שנים, ונעלם שוב.
היא מדמיינת אותו, מציירת את פניו מולה
אבל הפעם דמותו חומקת, מרצדת.

היא זוכרת כמה מרגיע היה חיוכו,
איך אהבה להביט בו מהצד ולחייך איתו
אך הזמן שעבר נותן את אותותיו בזיכרונה,
פניו כבר מעורפלות
היא שולחת יד בחושך ומנסה לגעת
אך הוא מתפוגג
כמו מכניסה את ידה למים ומנסה לאחוז בהם
וכל פעם המים חומקים מתוך כף ידה הנותרת ריקה.

היא עוצרת, מוחקת הכל כמו צייר שאינו מרוצה מיצירתו ומתחיל בשנית.
מתי ראתה את פניו בפעם האחרונה?
היא אפילו לא זוכרת אם זה היה במציאות או בתמונה.
כל-כך הרבה זמן עבר.
הזמן... אותו כוח אדיר שאין שני לו,
זה שבכוחו להקים ולהחריב
זה שמרפא כל פצע
הזמן מטשטש את דמותו של זה שהיה גבר חלומותיה
זה שהסעיר אותה לרגע קצר עד כאב.
מבנה שפתיו חומק מזיכרונה
איפה הוא אותו חיוך שכל-כך אהבה?
היא נוזפת בעצמה "איך יכולתי לשכוח?"
"והקמטים בצידי עיניו, מה היתה צורתם?"
והזיפים... אולי תזכור את מגע לחייו...?

התסכול גואה בה, היא נשבעה מזמן שלא תביט שוב בתמונותיו
המוסתרות אי שם במעמקי המחשב שעומד דומם בחדר השני, מכיל את סודותיה
אלא תסמוך רק על זכרונה - אך הזכרון בוגד בה.
"לא יתכן שאני כבר לא זוכרת... לא יתכן..."
דמעה עומדת בקצה עינה
והיא בוכה בשקט
בעלטה