הנסיך

אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר ההוא:
ערב סתווי של יום ששי
גרתי אז במעונות הסטודנטים
והלכתי ממקום אחד למקום אחר
דרך החורשה
בקמפוס שעל ההר.

לפתע שמעתי את הצלילים
נובעים מאחד המבנים הנמוכים והארוכים
שנחו דוממים וכבויי אורות.

עצרתי.

הקול של הזמר...
כל-כך צלול
ויחד עם זאת - צרידות מלטפת
וצלילי גיטרה שהתפזרו בינות לעצים,
נשזרים ומרחפים על גבי הרוח בחורשה האפילה.
ידעתי באותו רגע שאני רוצה למצוא את מקור השיר,
להתקרב אליו.
רציתי שיהיה שלי.

פניתי לבניין הסמוך ממנו בקע הקול
ונכנסתי בפתחו.
המסדרון הארוך היה ריק
ואני הלכתי בעקבות הצלילים
פוסח על-פני חדר ועוד חדר
עד שעמדתי מול דלת שהייתה פתוחה קמעה
ממנה בקעה פיסת אור
והשיר.

הדפתי בזהירות את הדלת ופסעתי פנימה
השיר ניגן ברקע, ברמקולים,
ועמד שם בחור
סטודנט שמעולם לא ראיתי
נשען על שולחן עמוס מחברות וספרים
סיגריה בידו.
גם הוא כנראה עצר את מעשיו
כדי להקשיב.
חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה
הוא ידע בדיוק מדוע באתי
וכך עמדנו שם זה מול זה
אני בפתח והוא נשען על השולחן
והקשבנו לשיר עד סופו.

השיר הזה מלווה אותי עד היום
אך הגעגוע הוא דווקא לאותה תחושה של כמיהה
רצון שהוא כל-כך בהיר וחד
ומלטף כמו צליל קולו של הזמר
כמו צלילי הגיטרה בחורשה
חבלים בלתי נראים
או אבני דרך נסתרות בינות לעצים
עוצרים אותי, מסיטים אותי ממסלולי
אותו רצון שאני שייך לו ולא הוא לי
והוא מביא אותי למקום אחר
לחדר שמעולם לא הייתי בו
למקום שלא חשבתי שאהיה בו.

כך רציתי אותה
כך פסעתי אליה
מוסט ממסלולי
ללא יכולת לעצור
ועל אף הכול
על אף השקר, הניצול והרוע,
האשליה והפגיעה
אני מודה לה על כך שלרגע אחד
היא החזירה אותי אל החורשה
אל השיר ההוא