הנסיך

תחושת המחנק תקפה אותי שוב אתמול בלילה.
פתאום רציתי כל-כך להיות בחוץ, להרגיש את צינת הלילה החורפי סביבי,
מלטפת את פני ביד לבנה וקרה.

קמתי בשקט והתלבשתי: סוודר, מעיל, צעיף.
לפני היציאה שלפתי את בקבוק הגראנד-מרנייה מן הארון.
ארון עץ ישן וכבד שידע כבר עשרות ידיים מוציאות ומחזירות אליו בקבוקי משקה וכוסיות.
שתיתי כוסית ועוד אחת, מפלס המשקה בבקבוק יורד לאחרונה בקצב הולך וגובר.
אישתי בוודאי תביע פליאה לכשתגלה מה קרה למשקה החביב עלינו.
בזמן האחרון היא כמעט ולא שותה,
ואילו אני, בלילות...

יצאתי מהדירה ונעלתי את הדלת.
השתדלתי לעשות זאת בעדינות, בסיבוב מפתח איטי
אך המנעול השמיע נקישה שהדהדה בקול בחדר המדרגות הריק.
ירדתי במדרגות ויצאתי לרחוב.
הלכתי לאיטי לצומת הראשית שהיתה שוממת בשעת לילה כזו
מלבד מונית מזדמנת ורמזורים שמחליפים אורות ללא צורך.

קבוצת פועלים עבדה בכביש, חופרים עם אתים ומקושים.
אחד הפועלים התחיל לרתך זה לזה שני צינורות ברזל
והבזקי הריתוך בהקו בחשיכה והאירו את קיר הבניין הסמוך באור כחול שהופיע ונעלם לסרוגין, מלווה בזמזום מתכתי.
שוב ושוב הואר הקיר הגבוה כמו מסך קולנוע ענקי עליו מוקרנות פיסות קרועות של סרט ישן.
כמה אני אוהב את הרגעים האלו בהם משהו כמו הבזקי ריתוך על קיר בניין -
משהו כל-כך טריוויאלי וחסר חשיבות מרוקן אותי מכל מחשבה וממלא אותי בחזרה במהות בסיסית, פשוטה, וכל-כך יפה...

עמדתי כמכושף, צופה בהבזקים
כמו צופה יחיד באולם קולנוע ריק מאדם.
"מעניין מה מקרינים?" חשבתי, והידקתי את הצעיף אל צווארי -
"קר באולם הקולנוע הזה".

דמיינתי שעוד מעט אצפה בסרט המוקרן על הקיר, סרט עלי, על חיי
ותהיתי - מה תהיה כותרתו?
טרגדיה? קומדיה שחורה? אולי פארסה?
ומיהו לעזאזל הבמאי?
אם רק הייתי מוצא אותו הייתי חונק אותו במו ידי, כאן, בקור חורפי תל-אביבי
ליד קבוצת פועלים העומלים כדי לחשוף עוד תעלה מעופשת,
ממש כאן הייתי מהדק בזעם קמאי את ידי אל צווארו של הבמאי ולוחץ בכל כוחי
עד שתצא נשמתו באחד ההבזקים הכחולים.

אבל בכל זאת לכל אחד מגיעה הזדמנות לצפות פעם אחת לבדו בסרט חייו.
אם לא במהלך חייו אז אולי רגע אחד לפני מותו, עם נשימתו האחרונה.
ממש שניה אחת לפני הסוף ניתנת לו ההזדמנות.
ואז, עם הכיתובית האומרת: "סוף", עם הדימעה האחרונה הניקווית בזווית עינו-
האם הוא מברך את הבמאי? האם הוא מודה לו בכל ליבו?
או אולי מסנן קללה עסיסית, קללה יצוקה מעשרות שנים של סבל וכאב?
האם הוא מרגיש שהוא עצמו היה הבמאי של סרטו שלו?
האם הוא כבר משתוקק לסיום?
ואולי רוצה לצעוק: "רגע אחד! חכו רק עוד רגע! הסרט עוד לא הסתיים... אני לא רוצה שיסתיים..."

חושך.

הפועלים סיימו את עבודתם.
הם עמדו מחוץ לבור עם כוסות קפה שחור, מעשנים וצוחקים,
נשימותיהם הופכות לאדים באוויר החורף הקר ומתערבבות עם עשן סיגריות ואדי קפה חם.
אחד מהם הציע לי סיגריה במבטא ערבי.
על החפיסה היתה כתובה אזהרה כלשהי בנוגע לנזקי עישון, משהו על 43 חומרים מסרטנים.
"תודה" אמרתי ונטלתי סיגריה.
עמדתי איתם ועישנתי.
"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאל אותי פועל אחר.
"רואה סרט", עניתי וחייכתי, "רואה סרט".