הנסיך

חיכינו חודשים להזדמנות הזאת, היא ואני.
כל-כך נדירים היו הרגעים שלנו ביחד, כל-כך יקרים.
כל שיחות הטלפון וכל המכתבים שנבעו מדם הלב, כל אלה ביחד לא נתנו לנו את הסיפוק של רגע אחד משותף.
המושג "לילה ביחד" הפך להיות אובססיה, רצינו לילה שלם, מלא, כמו זוג אמיתי
בלי להסתכל בשעון וללא מקלחת חפוזה ויסודית מיד אחרי.
מתיקות המים הגנובים לעומת הטיפות המעטות שיכלנו ללגום הוציאה אותנו מדעתנו.

אהבה גנובה של אישה וגבר, שותפות סוד וגורל.
באין אדם איתו אפשר לחלוק את אותה מעמסה כבדה, את אותה מועקה,
היינו היא ואני שותפי הסוד של עצמנו:
"יש לי סוד גדול" הייתה אומרת לי במכונית, בפינת חניון חשוך או בבית מלון זול – "אני בוגדת בבעלי..."
"ואני" עניתי "יש לי מאהבת יפהפייה" הייתי עונה ומחייך, מקרב את שפתי אל שפתיה.
ואז הייתה רוכנת ולוחשת לאוזני "אני אוהבת שהוא מלקק אותי" ונרתעת מיד,
מחייכת חיוך מבויש כמו ילדה קטנה שאמרה דבר שהוא אסור.
"היא טעימה לי, ואני אוהב אותה מאוד" הייתי עונה ומביט בעיניה, אוקיינוסים של תכלת.
וכך המתקנו סוד, המתקנו את אותה גלולה מרה של תסכול, את המועקה הגלומה בשקר
ובחיים שאינם שלמים - לא כאשר כל אחד בתוך ביתו ולא ביחד, בהיחבא.

ההזדמנות לאותו לילה הגיעה במפתיע.
הגורל, שכל-כך תיעתע בנו לפני כן איפשר לנו הפעם לילה אחד,
לילה אחד בלבד בו לשנינו היה התירוץ המושלם להיעדר מהבית.

הכל תוכנן לפרטי פרטים
צימר עשוי עץ בלב הרים,
לילה בסוף החורף.

נכנסנו וזרקנו את התיקים על הרצפה.
בדרך הקצרה מהדלת למרכז החדר הספיקו הבגדים שעל גופינו להעלם כבדרך פלא.
מכנסי הג'ינס נחתו על הטלוויזיה ותחתוני אישה עדינים התעופפו לעבר מנורת הלילה.
התחבקנו במרכז החדר העשוי עץ.
חלמנו על חדר עץ,
כמה פעמים דמיינו את צליל טבעות הנישואין שלנו נופלות יחדיו, פוגעות ברצפה ומתגלגלות...
הרמתי את ידי אל מול פני, מול פניה, ובעזרת היד השנייה הסרתי את הטבעת והחזקתי בה.
היא עשתה כמוני, ואז חייכנו ועזבנו אותן ביחד.
טבעות זרות זו לזו שניתנו לנו לחוד, בשני אירועים שונים, מתחת שתי חופות.
קיבלנו אותן אז בלבבות שלמים, לבבות שהפכו עם הזמן למחוררים, ריקים,
והתמלאו שוב כאשר נפגשנו, היא ואני.
הטבעות נפלו ופגעו ברצפה, ואנחנו צחקנו ביחד למשמע הצלילים של מתכות נוקשות וקופצות על משטח עץ.

הבאנו איתנו הרבה יותר מידי אוכל, כל אחד מנסה להפתיע את האחר עם גבינות, יין, באגטים, שוקולד ותאנים.
הוצאתי את שני הג'וינטים שהבאתי עימי, היא מעולם לא עישנה ורצתה לנסות.
ישבנו על הכורסאות ועישנו אותם אחד אחרי השני.
"תשאפי עמוק" אמרתי לה "עוד מעט זה יגיע..."
התחושה המוזרה כל-כך שמביא איתו עישון גראס
התחושה של היציאה מן הגוף, הניתוק, המבט וההקשבה מן הצד על עצמי, שלא מתוכי,
הקושי בביטוי מילים ומשפטים, אתה מגיע לסופו של משפט ולא זוכר ממה התחלת.
"זה כל-כך מוזר" היא אומרת לי ועיניה היפות פקוחות בתימהון, "אני לא זוכרת מה...." ופורצת בצחוק.

היא שוכבת עירומה על המיטה ואני רוכן מעליה,
שנינו מביטים זה בזו
"אני לא יודע אם לאכול אותך מקדימה או מאחורה" אמרתי, ושנינו התפוצצנו מצחוק.
אני בתוכה
והסם מעצים את ההרגשה, הופך אותי מכוונן, דרוך ומדויק.
היא נאנקת, אני מביט בה ומלטף את פניה.
היא עוצמת עיניים ומידי פעם פוקחת אותן בפליאה
"זה מרגיש אחר..." היא ממלמלת "כל-כך... אחר...."
ומרשה לעצמה בפעם הראשונה איתי לעצום עיניים ולשוט
ואני שוב בתוכה
שוב ושוב,
והיא רכה, חמה ומקבלת
"כמה זה טוב" אני חושב
"אני גומר"
"אני רוצה לראות אותך גומר" היא לוחשת, מושיטה את ידיה ואוחזת בראשי.
אנחנו מישירים מבט
ואני רואה את בבואתי משתקפת בשתי בריכות התכלת שלה.
ואז זה מגיע, ללא קול, רק ההתכווצויות הנעימות אצלי והרטט שלה סביבי.
"אני אוהב אותך" אני אומר, ולא יודע האם רק חשבתי זאת או אולי באמת אמרתי לה בקול...
שפתיה רוטטות ואני רואה גלים מופיעים בעיניה שהיו לפני רגע מים רכים
והן מתמלאות באדוות, גלים קטנים של עצב ואהבה.
עכשיו עיניה דומעות, מעושנות, ובבואתי מיטשטשת בהן, מתערפלת.
"כנראה שאמרתי זאת בקול...." חשבתי
ואנחנו מתחבקים, נרגעים.

תחושת הזמן נעלמה
ואנחנו עדיין תחת השפעת החומר ששאפנו בלהיטות קודם לכן.
לפתע נתקפתי חרטה , "לא היינו צריכים לעשן" אמרתי לה,
הזמן שלנו כל-כך ספור ומדוד, ניתן לחשב את השעות המשותפות על אצבעות שתי הידיים.
כל רגע יהיה נצור איתנו כל חיינו
כל רגע הוא כל-כך נדיר ומיוחד.
אך העומק מתכהה עם השפעת הסם והזמן עובר בלי שנרגיש, חומק...
"אסור, אסור שזה יקרה" אני אומר לעצמי ומנסה להסיט את העננה שבראשי
צריך לחזור להכרה, לזכור כל רגע, כל שנייה.
ואני עצוב
מביט באהובתי השוכבת בזרועותיי,
מביט בה ושומר, נוצר את המראה שלה לפני שהעננה תשתלט שוב על מחשבותיי.
היא כל-כך יפה...
אני מביט בפניה וחש את ליטוף יופייה בליבי.
עיניי שותות אותה ללא רוויה
והיופי שלה הוא מוחלט, לא נתון לשיקול דעת ואו טעם אישי.

"מה יהיה איתנו?" היא שואלת ובוכה בשקט
אנחנו מתחבקים יותר חזק, בייאוש
נצמדים זה לזו, גוף ערום אל גוף ערום
"אני אוהב אותך" אני לוחש לה, ומרגיש את דברי נכנסים לתוכה
"ואני אוהבת אותך"

התעוררנו עם קרני שמש אביבית שחדרו דרך החלונות הצבעוניים של החדר.
בעלת הצימר כבר עורכת את ארוחת הבוקר על שולחן האבן במרפסת
ומהחלונות נשקף נוף הרים.
אנחנו אוכלים בדממה
בעצב
פרק הזמן השאול והנפלא שלנו עומד להסתיים.

יצאנו מן המושב הפסטוראלי וירדנו את ההר
בשנינו קינן אותו חשש, אותה מועקה שלא הייתה צריכה מילים בכדי לצאת ולעמוד בחלל האוויר.
ידענו ששוב לא נוכל לעשות זאת, ידענו שזה היה הלילה האחרון, לילה אחד של חסד שלא ישוב עוד לעולם.
בלי לומר דבר.
ובתחנת הרכבת היא יושבת לצידי באוטו, מסרבת לצאת.
אנחנו אוחזים ידיים ושותקים.
זהו, הלילה שלנו הסתיים
הזמן שלנו, העידן הקצרצר שלנו
התקווה לחיים אחרים, החלום שנועד בצורה כל-כך אכזרית וברורה להישאר תמיד רק חלום.
ידענו שלא נוכל לעשות זאת,
לא נצליח לקרוע כל אחד את חייו הנוכחיים בכדי לממש את אהבתנו
וכל מה שהיה ויהיה לנו
הוא ליל אמש