אני עומד בתור לקופה בסופר, לפניי מישהי צעירה עם חולצת אנימה ופרצוף של מישהי ששמעה את המילה טראומה בפעם הראשונה בגיל 16 ומאז החליטה שזו הזהות שלה.
בסל שלה יש פסטה, חלב שקדים ושוקולד מריר 85% שהיא כנראה שונאת, אבל ראתה בטיקטוק שזה מרגיע התקפי חרדה.
אני חוזר הביתה, פותח את המקרר, רואה מגש עם קציצות עוף מכוסות ניילון נצמד, ספוגות בריח של לילה במקרר פתוח. זה מזכיר לי את הילדות בנות ה 18 שנכנסו לאתר בגלל פוסט בטוויטר. רכות, מסריחות, מבולבלות...
הן כותבות בטוויטר על זה ש"הן סוף סוף במקום שבו מבינים אותן", ואז מחפשות גבר בן 46 שיכתוב להן שהן ילדות רעות ושהגיע הזמן שילמדו לקח.
בפרופיל יש תמונה של ילדת אנימה, כי זה האופי שלהן וכמובן שהן "גיימריות" שמשחקות בסימס 2. כתוב שהן מחפשות דאדי, אבל אין להן שום כוונה להבין מה זה באמת אומר. הן לא רוצות שידאגו להן, הן רוצות מישהו שיבטיח שיישאר ואז ילך, כדי שיוכלו להגיד שצדקו.
הן מבקשות שישאירו עליהן סימנים. לא מתוך מיניות, מתוך צורך לראות שקרה משהו. כדי שבבוקר שאחר כך, כשייכנסו להתקלח, יהיה להן על מה להסתכל.
הן לא מחפשות אהבה. הן מחפשות שיזיינו להן את הדימוי העצמי עד שיהיה אפשר לקרוא לו עבודה פנימית.
היא כותבת בפרופיל שלה "אני חדשה פה, תתנהגו יפה ❤️" וזה תמיד נגמר בזה שמישהו שולח לה את מספר הטלפון שלו וכותב "קוראים לי קובי, אני עדין כשצריך."
עד שהיא תבכה. וזה בדיוק מה שהיא קיוותה שיקרה.
אם את בת 17 וקוראת את זה, תתרכזי בלקבל ציון טוב במתמטיקה ותשלבי ספורט בחייך, לא גברים בני 30 שכל מה שהם מצליחים להשיג בחיים זה לגעת בציצי של קטינה.