שיבת המלך

אני רואה שוב את אותם מבוגרים, גברים בני 40 שעדיין כותבים על הנשלטת שלהם עם טוש, כאילו אנחנו בפייסבוק של מסיבות נוער בתל אביב ו"הכניסה חינם עד 23:00" חרוט לה על הגב התחתון. הם כנראה גם נשארו שם מנטלית, עם עיצוב שיער של קוצים וסטורי של בקבוק וודקה בטיילת.

ואז הם מתייצבים עם גאווה בבלוג שלהם "תראו איזה גבר אני, קשקשתי עם טוש על מישהי בת 20, בזמן שהיא עשתה קולות של גור חתולים, כי נשים בגילי כבר שינו מספר ולא הודיעו לי"ף כדי לקבל מחיאות כפיים מהנשלטת השנייה שלהם, שגם היא הם.

אבל אתם יודעים מה לי יש? משתמש אחד.

בלי פרופיל של נשלטת שאוהבת לצייר בחוברות צביעה של כלבלבים שמעלה בלוג בשתיים בלילה וכותבת שהשולט לימד אותה מהי התמסרות אמיתית. ובלי נשלטת גותית פיקטיבית מהטאמבלר שמגיבה לי "אמאל’ה ככה בדיוק אתה שולט בי".

לא צריך שיקראו לי אבא.
אני לא צריך פידבק חיובי מאף אחד שמתחזק חמ"ל של משתמשים ומדמיין שהוא גנרל בצבא של מועדון ווינקס מהעולם הדמיוני של הפיות, רק עם תסביך שליטה וקובץ אקסל של רשימת נשלטות שהוא כתב לעצמו.

אז בפעם הבאה שאתם רואים פוסט של מישהו שסימן בטוש, תזכרו שיכול להיות שגם מי שסומן, גם זה שסימן, וגם זה שהגיב להם, זה אותו בנאדם.

רק עם שלושה כרטיסי סים, פרופילים בשמות הפרח בגני, נשלטת מתה על זין ואוהבת כאב, ואמא שתוהה למה כל יום מגיעות לו שלוש חבילות עם בגדי לטקס כשהוא בכלל עובד במוקד של סלקום, דרך נשלטים אחרים שהפרופילים שלו סחטו.

האיום האיראני עבר, הפקקים חזרו, ובחדשות שוב לא מדווחים עלינו. הכל חזר לשגרה.

הכל חוץ מהאתר הזה. כל תגובה דרמה, כל סשן מגילה, וכל סטייה מינית מחופשת למניפסט רגשי עם פסקה מסכמת על הילדות.

שולטים בני ארבעים שמחפשים ילדות תמימות מהניילון שאוהבות אגרסיביות, שולטות בנות ארבעים שמגייסות חיילים משוחררים עם קופת גמל פתוחה, ובנות עשרים עם חידות של המוסד בבלוג, כאילו מישהי פה משחקת בזיהוי מטרות של השבכ.

כשכבר יש פיצוץ, מופיע פוסט התנצלות חצי מוחשי, כזה שנכתב ביד אחת מהמשתמש הראשי,
אבל המשתמשים הפיקטיביים עוד מתקתקים בשקט בשנייה.

תאורטית כולם כאן אנונימיים. מעשית, כולם כבר רואים את כולם דרך עשר שכבות של פרופילים, פוסטים ותגובות פסיביות אגרסיביות עם יותר סימני שאלה ממספרי טלפון.

תמיד תזכרו, הכלוב האמיתי הוא החברים שהכרנו בדרך למוסד הפסיכיאטרי. רק חבל שהם עדיין כותבים בלוג.

כל יום.

בשלושה משתמשים שונים.

הגבר הישראלי הממוצע קם בבוקר עם דבר אחד בראש ובוא נגיד שזה לא מטרות ולא שאיפות, פשוט עוד ניסיון להיכנס בין הרגליים של מישהי, כדי לסגור פערים מהתקופה שהוא היה בתול עד גיל 28 כי פחד לגשת לבחורה בעזריאלי בקורס אמן פיתוי.

היום הוא מתלבש כמו ילד שיצא מפוט לוקר לאחר שבזבז כ 1,800 ש"ח אחרי הנחת יום הולדת 30% מהדרים קארד, מדבר כמו בן 15 שכל מילה שניה שלו זה סקיבידי ובלרינה קפוצ'ינה ושולח הודעות קוליות של אני באמת מחפש קשר רציני עם אימוג'ים של גייז, עם אותו טון שהוא משתמש בו כשהוא שואל את עצמו אם כדאי להזמין וולט או סתם לאונן שוב, כי אין לו חיים ואין לו כוס זמין להיכנס אליו, אלא רק הפנטזיה על נשים מבוגרות בפורןהאב במשחק תפקידים של המורה לביולוגיה שמגלה שאין לך פות אבל יש לך פוטנציאל ומבקשת שתישאר להפסקת 14:00 מיוחדת.

ואז את מבינה, לא סתם הוא רווק עד גיל 30. הוא פשוט לא באמת רוצה קשר. הוא רוצה גישה, נוחות ואמא חדשה שתעשה לו כיף ותגיד לו שהוא מיוחד.

אבל מחויבות? בגרות? להפסיק לחשוב עם הזין?

עזבי זה כבר יותר מדי מאמץ, בשביל גבר שיש לו זין במקום מוח.

מילא היה זין טוב, אבל כנראה שהוא זיון גרוע מאוד שיודע רק לזיין מהר ולגמור תוך שניה.

אל תתפשרי.

ובסוף כשלא תתמסרי לו תוך ארבע הודעות, הוא יכתוב לך שאת סנובית זונה.

האיום האיראני נשכח כלא היה, הפקקים חזרו, החיים פחות או יותר חזרו למסלולם.

אבל באתר יש כאלה שעדיין מדברים על בדס"מ כאילו זה ספר תורה. כל תגובה זו דרמה, כל קשר זה חוזה, כל פטיש זה זהות.

תחזרו להיות בני אדם רגילים. תלמדו לשלוט על עצמכם לפני שאתם מנסים לעצב נפש של מישהו אחר כמו פלסטלינה, למרות שבגן בכלל לא שיחקתם בפלסטלינה, כי הייתם עסוקים בלגלות את עולם השליטה במגלשה בגיל 5 ומאז אתם מספרים לבנות 18 בוגרות לגילן שיש לכם ניסיון של 70 שנה בגיל 25.

(אל תעשו סמים, אני לא מעודד קטמין)

לא, אתה לא אישה, אתה גבר שלא הסתדר עם החיים והחליט שהבעיה היא שאין לך פות.

וזה בסדר, מותר להתבלבל. פחות סבבה זה להפוך את הבלבול למערכת הפעלה חדשה ולדרוש מכל העולם לעדכן גרסה רק בשביל לא לפגוע לך בדיספוריה.

יש גבול בין זהות מגדרית אמיתית, לבין משבר אישי עם יחסי ציבור טובים. אז קמת עם קצת חוסר כיוון, בדידות ויותר מדי שעות באפליקציות ופתאום אתה לא בן ולא בת, אתה פשוט עוד מישהו בלי זהות שמחפש תשומת לב

לפעמים אתה פשוט צריך טיפול, אבל זה פחות פוטוגני, פחות מחבק, אז עדיף להמציא מילים, לגייס קהל, ולקרוא לעצמך הם כי לדבר בגוף ראשון זה כבר כואב מדי.

ג'נדר דיספוריה קיימת, כן.

אבל לא כל מי שגילה שיש לו קונפליקט פנימי צריך שיתייחסו אליו כאילו הוא שליח אלוהי בגוף של סטייליסטית ג'נדרקוויר מדרום ת"א.

לפעמים אתה פשוט לא מעניין, וזה לא קשור למין שלך, זה קשור לאישיות שלך.

ואז זה הופך למחול. כולם צריכים ללכת סביבך על קצות האצבעות, לשנות שפה, לשכתב תפיסה, כדי לא להפריע לך לשחק בתחפושת נסיכת דיסני שלך וזה כבר לא חיפוש זהות, זה מניפולציה קבוצתית.

תחליף בגדים, תחליף שם, תדחוף לעצמך את כל צבעי הקשת לפרופיל,. אבל ברגע שאתה כופה על כולם להשתתף בפנטזיה שלך, זה כבר לא מגדר, זה מניפולציה.

אתה פוחד מלהיות סתם עוד אחד.

גם אני במסע. אני מזדהה בתור קטמין. חומר הרדמה דיסוציאטיבי בגוף של גבר עם ביטוח לאומי.

מעכשיו תפנו אליי רק כשאתם בוהים בקיר וחושבים שאתם אסלה.

תודה על ההכלה. היא עושה לי נעים באזורים הלא בינאריים.

לחובבות הddlg שמחקו לי את הפוסט, זה לא קצת ילדותי מצדכן?

יש גבול בין פנטזיה לבין רגרסיה פסיכולוגית עם כתר יום הולדת של ילדה בת 4 עם פרחים.

באיזשהו שלב כשאת בת 28, והוא יושב לידך כדי לצבוע חוברת של נסיכות דיסני ולתת לך מדבקת כוכב כי היית ילדה טובה היום, משהו שם מרגיש קצת פחות מיני ויותר כמו פגישה אצל עו"ס.

והוא גבר בן 50, עם משקפיים עבים ונטייה להגיד קטנה שלי בקול של מדריך צופים בדיכאון. הוא מארגן לך קוסם ליום ההולדת, שוקולד חלב ושעת סיפור.

זה פשוט מוזר.

כי מתחת לכל הדיבור התינוקי, הפיג’מות עם חד הקרן, והציור בקירות, יושבת אמת הרבה פחות חמודה, שאת לא רוצה להיות מבוגרת ושאת לא סומכת על עצמך.

נוח לך יותר להרגיש ילדה מאשר לקחת אחריות.

אבל אולי במקום לשחזר ילדות שלא קיבלת, תתחילי לבנות חיים שלא תלויים במי שיחליף לך חיתול בקטע קינקי וזה נשמע כזה מבחיל שכמעט קיבלתי בחילה רק מלכתוב את זה.

כמו כל מי שעבר קצת קשה בגיל 5, אבל הבין שבשלב מסוים צריך לקום מהשטיח, לכבות את הסרט מצויר ולצאת לגן כרגיל.

או שפשוט תמשיכי ככה, תתחתני עם מישהו שיקרא לך פיצפונת, תגדלי ילדים שאת לא תתני להם לפתוח בקבוק לבד כדי שלא יגדלו להיות עצמאיים מדי, תלבשי פיג'מה עם חד קרן גם בגיל 42 ותגידי שזו הווייב שלך.

בסופי שבוע תיסעו לסדנת חיבוקים בצפון והוא ימשיך לצבוע איתך מנדלות ולקרוא לך בשמות תינוקיים.

ואת? את תרגישי שיש מישהו שמבין אותך, למרות שלא באמת מדברים.

ואולי, יום אחד כשתשכבי על מיטה טיפולית בפנסיה עם בובת פינגווין מחובקת ביד, תביני שהיה אפשר אחרת, אבל היי לפחות היו לך מדבקות כוכב.

יש בי תקווה קטנה, כמעט ילדותית, שמלחמת העולם הבאה תיראה כמו סרט של מארוול.

לא כי אני בעד הרס עולמי, אלא כי אני בעד סוף ברור.

סיום כזה שיגרום לעולם להתעורר בבוקר ולשאול מה עכשיו?

התשובה? שגשוג, טיולים, חיים בלי אזעקות, חיים עם נשים איראניות יפות שמסירות את הרעלה לא רק מראש, אלא מהלב.

תארו לכם עולם שבו אפשר לטוס לטהרן כמו שטסים לברצלונה. להתאהב בשוק. לשתות קפה שחור עם בחורה מקומית שלובשת ג'ינס, מדברת מבטא קשה, ואומרת "אני לא רגילה להקשיב למישהו, אבל איתך זה שונה" במבטא פרסי.

אתה מחזיק לה את המבט, ולא את הדרכון, כי היא לא צריכה לברוח יותר מאף אחד מחשש שאתה איש משמרות המהפכה שעלול להרביץ לה כי היא בלי כיסוי ראש.

לפעמים אני מוצא את עצמי גולל בין הבלוגים פה, לא כי אני באמת מחפש משהו, אלא מתוך הרגל.

כל פעם קופצת לי מישהי שהייתה נשלטת עד לפני שבועיים, ועכשיו שולטת.

הפרופיל נשאר אותו דבר, עדיין כתוב שהיא רוצה שייכות, חום, מסגרת. הבלוגים כבר אחרים. פתאום היא כותבת שהיא מחפשת מישהו לדרוך עליו, לחנך, להכאיב.

ואני לא שופט.

אולי זו הדרך שלה לשרוד. אולי זו בכלל הדרך שלה להתמודד עם משהו, אבל משהו שם מרגיש כמו מהפכה שבוצעה מהר מדי, בלי שיקול דעת, בלי להבין את המחיר.

יש גם את הנשלטות שכותבות שהן שלך, רק אם תקרא לה קטנה והיא תיתן לך את גופה ונפשה.

וזה לא עצוב. זה פשוט הרבה. משהו שם צורח אובססיה בתחפושת של כניעות. כמו ילדה שמבקשת אישור קיום דרך מסך, שוב ושוב, כי כנראה אף אחד לא לימד אותה אחרת.

וגם ההפוך קיים, שולטים שכותבים שורות מחץ, מצטלמים באור עמום, ואז אחרי שתי הודעות בפרטי כותבים "האמת, אני גם מאוד אוהב לשרת".

וזה בסדר, אבל זה קצת מבלבל, כי מי אתה באמת? ומה אתה מחפש?

רוב הזמן זה מרגיש כאילו כולנו פה מנסים לבנות דמויות, לשדר ביטחון, למצוא פינה, אבל בפועל אנחנו פשוט קבוצה של אנשים שמחפשים מגע, קרבה, או מישהו שיבין אותנו בלי להסביר הכול.

אולי זה בסדר, אולי זו בדיוק הבעיה.

יש את הסוג הזה של נשים ששולטות בחיים, נשלטות במיטה, ועייפות מהחיים בישראל.

כל גבר בארץ מגעיל אותן, בצדק כי באמת יש פה יותר מדי טיפוסים שעדיין גרים אצל ההורים בגיל 37 עם כרית של ספיידרמן.

אבל מה הפתרון שהן בוחרות בו? לטוס לאירופה, לערים כמו לברלין, פריז, לונדון, העיקר שידבר אנגלית עם מבטא עצוב וילבש בגדים של old money ולא חולצות ממאניה.

ושם? שם היא מוכנה להתפשר. לשתף פעולה עם ונילי שקט עם עיניים כחולות שמדבר איתה פעם בשבועיים, לא כי הוא שולט. לא כי הוא יודע לגעת. רק כי הוא רחוק, כי הוא נראה טוב וכי הוא לא מהארץ.

הוא יודע מה היא צריכה, אבל הוא לא מנסה, כי הוא לא מסוגל, הוא ונילי מדי.

הוא לא יחזיק לה את הצוואר, לא יגרום לה לרעוד, לא יידע לזהות את הרגע שבו היא מתפרקת בפנים ורק מחכה שיגיד לה תשתקי, תסתובבי, ותהיי מוכנה לקבל ספאנקים עד שהתחת שלך יעלה באש.

אבל היא מתאהבת.
כי הוא שקט. כי הוא זר. כי הוא לא ישראלי.
וכי הוא מספיק רחוק כדי שלא יוכיח לה בזמן אמת שהוא חסר תועלת.

היא חוזרת לפה עם מבט עייף ופטיש חדש לגברים שלא רוצים ילדים, ממשיכה לפסול כל גבר שפונה אליה כי הוא לא מתוחכם, עם כרס, או גרוע מזה, כתב הודעה בלי אימוג’י.ובזמן

עסוקה בלחפש את הלא ישראלי הנכון, היא רק רוצה שייקחו לה את ההגה. לא בעדינות. לא בבקשה. פשוט ייקחו.

אבל היא צריכה את זה עם מבטא.