יש את הסוג הזה של נשים ששולטות בחיים, נשלטות במיטה, ועייפות מהחיים בישראל.
כל גבר בארץ מגעיל אותן, בצדק כי באמת יש פה יותר מדי טיפוסים שעדיין גרים אצל ההורים בגיל 37 עם כרית של ספיידרמן.
אבל מה הפתרון שהן בוחרות בו? לטוס לאירופה, לערים כמו לברלין, פריז, לונדון, העיקר שידבר אנגלית עם מבטא עצוב וילבש בגדים של old money ולא חולצות ממאניה.
ושם? שם היא מוכנה להתפשר. לשתף פעולה עם ונילי שקט עם עיניים כחולות שמדבר איתה פעם בשבועיים, לא כי הוא שולט. לא כי הוא יודע לגעת. רק כי הוא רחוק, כי הוא נראה טוב וכי הוא לא מהארץ.
הוא יודע מה היא צריכה, אבל הוא לא מנסה, כי הוא לא מסוגל, הוא ונילי מדי.
הוא לא יחזיק לה את הצוואר, לא יגרום לה לרעוד, לא יידע לזהות את הרגע שבו היא מתפרקת בפנים ורק מחכה שיגיד לה תשתקי, תסתובבי, ותהיי מוכנה לקבל ספאנקים עד שהתחת שלך יעלה באש.
אבל היא מתאהבת.
כי הוא שקט. כי הוא זר. כי הוא לא ישראלי.
וכי הוא מספיק רחוק כדי שלא יוכיח לה בזמן אמת שהוא חסר תועלת.
היא חוזרת לפה עם מבט עייף ופטיש חדש לגברים שלא רוצים ילדים, ממשיכה לפסול כל גבר שפונה אליה כי הוא לא מתוחכם, עם כרס, או גרוע מזה, כתב הודעה בלי אימוג’י.ובזמן
עסוקה בלחפש את הלא ישראלי הנכון, היא רק רוצה שייקחו לה את ההגה. לא בעדינות. לא בבקשה. פשוט ייקחו.
אבל היא צריכה את זה עם מבטא.