לפני שנה. 28 בדצמבר 2022 בשעה 19:26
- תתקלחי, תלבשי חזייה ותחתונים, תאספי את השיער, תעמדי עם הגב לדלת בעומק החדר ותמתיני כשהמחשב שלך פתוח על הפוסט האחרון שכתבת בבלוג. תשלחי לי הודעה כשאת מוכנה.
-
-
- אני מוכנה.
אני שומעת את הדלת נפתחת חרישית, מרגישה את הצעדים שלו מתקרבים אלי, שומעת את קצב ההליכה המוכר, אני רוצה להסתובב אבל אני מתאפקת. באמת עשיתי המון טעויות ליום אחד... הוא כבר ממש קרוב, אני מרגישה את הנשימה שלו על העורף שלי. שולחת ידיים לאחור כדי לגעת אבל הוא מחזיר אותן חזרה למקום.
- לא הרשיתי לך לזוז, חתולה.
אני אוהבת שהוא קורא לי חתולה.
עכשיו הוא כבר ממש צמוד אלי, מרים לי את השיער, חושף את העורף וצולל לתוך הצוואר שלי, נושם אותי, מנשק ונושך. אני לא יכולה להתאפק יותר, שולחת אליו ידיים, הוא לא מתקן אותי. אני מפרשת את זה כהסכמה ומסתובבת אליו בתנועה אחת, מסתכלת לו בכחול-עמוק הזה שנוסך בי שלווה.
הוא מחזיק אותי במותניים העטופות במעיל נקשר, מתיר לאט לאט את הקשר, פותח אותו ומסיט לצדדים, חושף את הגוף שלי, זה שהתגעגע למגע שלו, התגעגע להיות חשוף מולו, אפילו שעברו רק כמה ימים.
- אמרתי לך ללבוש רק חזייה ותחתונים ולאסוף את השיער, את שוב לא עושה מה שאומרים לך, חתולה.
- אני רוצה שתקרא.
- בואי נראה אם את מוכנה לקראתי כמו שביקשתי.
הוא מכניס את שתי האצבעות שלו לכוס שלי בתנועה אחת מדויקת, כזאת שמוציאה ממני אנקת עונג עמוקה, וטועם.
- מממממ... את רטובה ומוכנה כמו שאני אוהב. יופי חתולה.
- אני רוצה שתקרא.
- שבי על המיטה. קחי את הרצועות ותקשרי לעצמך את הידיים.
אני מצייתת.
הוא מתיישב על הכיסא בצד ומתחיל לקרוא. אני עוקבת אחרי הבעות הפנים שלו, מנסה לחפש רמז כלשהו, תגובה, אבל זה קרב אבוד מראש. אומן שליטה-עצמית, מאסטר בפוקר-פייס. שום שריר בפנים שלו לא זע. נותר לי רק לנחש.
הוא סיים לקרוא, התרומם מהכיסא, עם זיקפה לא קטנה יש לציין, נתון שבהחלט שימח אותי באותו רגע.
רשמתי לעצמי שאולי חיפשתי תגובה בחלק הלא נכון של הגוף שלו...
הוא התקרב אלי, נעצר לשנייה ליד מזוודת המכשירים שלו ושלף משם את השוט, ועכשיו הוא נעמד ממש מעלי.
- אז אני מבין שמצחיק אותך השוט, הא? את לא יודעת שלא צוחקים על השוט? ואם צוחקים עליו, אז משלמים את המחיר.
את מוכנה לשלם את המחיר, חתולה?
הוא לא באמת שאל ואני לא באמת הספקתי לענות, כי הצליפה הגיעה מיד בסוף המשפט שלו, ישר לירכיים שלי.
התחלתי לשלם את המחיר על כל הטעויות שעשיתי ביום הזה. ועשיתי.
הוא הוציא ויברטור ממזוודת המכשירים שלו, הכניס לי אותו לכוס והפעיל.
- לא לגמור בלי רשות.
- אני אשתדל ממש.
- זאת לא היתה שאלה. לא לגמור בלי רשות. כל הגמירות שלך שייכות לי ואני מחליט האם ומתי את גומרת. הבנת חתולה?
- (נאנקת) כן, הבנתי.
- את לא ממש משכנעת כרגע. תגידי את זה.
- אני לא גומרת בלי רשות, הגמירות שלי שייכות לך (ממשיכה להיאנק)
- יפה חתולה. ואת יותר לא תצחקי על השוט שלי, נכון?
- לא צחקתי, רק אמרתי שאפש..
- השוט הוא שלי, אני מחליט מתי להשתמש בו ואם להשתמש בו, כי ממש כמוך גם השוט הוא הצעצוע הפרטי שלי. לפעמים אני אבחר בו ולפעמים אני אבחר לתת לך סטירה.
- אל תיתן לי סטירה אני שונאת את זה.
סטירה.
העיניים שלי רשפו מכעס, הוא ראה את זה. הוא תמיד רואה.
- מה קרה חתולה? את כועסת? עצבנתי אותך?
- אני שונאת שאתה נותן לי סטירות! תפסיק את זה!
- את שונאת סטירות יותר או פחות מהטעויות שעשית במהלך היום?
- יותר. הרבה יותר.
- אז אולי תלמדי כבר ותפסיקי לעשות טעויות? כי אם תמשיכי, אני אמשיך לתת לך סטירות כמה שאני רוצה ואני לא שואל אותך.
- זיבי.
סטירה.
- את רוצה לחזור על זה שוב?
- זיבי שתיתן לי כמה סטירות שאתה רוצה.
סטירה.
- את לא לומדת, הא חתולה? אולי אם אני לא אתן לך לגמור שבועיים, את סוף-סוף תביני את מקומך ושכאן את לא מחליטה כלום.
- לא. בבקשה תיתן לי לגמור.
סטירה.
ואז עוד אחת.
- את תצטרכי ללמוד לבקש הרבה יותר יפה מזה והרבה יותר משכנע.
סטירה.
- אני אתנהג יפה, אני מבטיחה. אני לא אעשה יותר טעויות ואני לא אצחק שוב על השוט. בבקשה תיתן לי לגמור.
- כמה את רוצה לגמור, יותר או פחות מהטעויות שעשית במהלך היום?
- יותר, הרבה יותר.
- תשכנעי אותי.
- אני יודעת שאתה מחליט על הכל ואני יודעת שעשיתי המון טעויות לאורך היום, זה לא היה בכוונה, ממש התרגשתי לקראת הפגישה איתך ויצאתי מפוקוס.
אני לא אעשה יותר טעויות, אני מבטיחה. אני אקשיב להוראות שלך ואבצע אותן במדוייק. אני לא אצחק יותר על השוט ולא אגיד יותר זיבי.
- את תגידי עכשיו הכל כדי לגמור, הא?
- בבקשה
סטירה
- בבקשה
עוד אחת
- בבקשה, תן לי לגמור, אני ממש קרובה כבר
- לא בלי רשות!
הוא נהם עלי
- בבקשה, תן לי. אני לא יכולה יותר.
הוא הסתכל לי עמוק בעיניים, אני מנסה לנחש את הצעד הבא שלו ואז הוא אמר:
- תגמרי חתולה.
ואני גמרתי.
גמרתי חזק, ברצף, מעורפלת חלק מהזמן, מאושרת כל הזמן.
המתח שהיה אצור בי במשך כמה ימים השתחרר בבת אחת, בגלים אינסופיים של עונג וחשמל שעבר לי בגוף כמו סערה מושלמת.
וככה התחילו להן 24 שעות במלון בתל-אביב.
רק הוא ואני, בתוך הבועה שיצרנו לעצמנו.
