האם הם יכולים להתקיים האחד בלי השני בעולם הזה?
בתור נשלטת מתחילה שעושה את הצעדים הראשונים שלה בעולם הבדסמ, מתקיים אצלי דיאלוג פנימי נרחב בנושא הזה.
מה אני יותר? מפחדת או משתוקקת?
ואם מפחדת, אז ממה? מהכאב? מחוסר השליטה? מאי הידיעה מה הולך לקרות ברגע הבא ובזה שאחריו?
ואם משתוקקת, אז עבור מה?
עבור המגע שלו? או אולי המבט?
אולי זאת תשומת הלב והתכנון שהוא מקדיש לקראת כל מפגש שלנו. הידיעה שהוא חושב עלי, עלינו.
שולח לי שירים מלאי משמעות באמצע היום,
שולח לי רמזים בצורת תמונות, ספויילרים קטנים, שגורמים לי לתהות, להתרגש ולחשוש.
ערבוב רגשות של פחד ותשוקה.
ובין המפגשים הוא נותן לי משימות קטנות, מבקש שאתאמן כדי שאגיע מוכנה, בכושר.
ואם לא אתאמן אז זה פשוט יכאב לי יותר.
"הבחירה היא שלך" הוא אומר. "אני יודע מה אני הולך לעשות, זאת את שצריכה לעשות מאמץ, ספרינט של התקדמות, כדי לעמוד בקצב שלי. יש לי סבלנות, אבל את צריכה להזדרז".
וזה מפחיד אותי.
ומרגש אותי.
ומותח לי את הגבולות,
או אולי בעצם משרטט אותם מחדש.
סוף-שבוע של חגיגות סוף שנה ותחילתה של חדשה לפנינו.
אני מאחלת לעצמי להשאיר מאחור את העכבות והפחד וללכת לקראת התשוקה והרצון.
אני מאחלת לנו שנמשיך לגדל את הנבט הקטן הזה שצומח ביננו כעת,
זה שחיבר אותנו מהרגע הראשון, גם אם לקח לנו קצת זמן להבחין בו.
