ברוכה הבאה הביתה

הכל מעורבב לי כבר כמה ימים, לא מצליחה לנקז את המחשבות, החוויות, למשהו אחד.

יש את מה שחוויתי בסופ"ש האחרון, יש את מה שאני חושבת לגבי זה, יש את מה שאני מרגישה לגבי זה.

ויש אותו.

המחולל של כל הסלט הזה.

שף הכאוס והבלגאן.

ובאותה נשימה גם זה שמסדר אותו, מסדר אותי, את המחשבות שלי.

מזכיר לי להתמקד במה שחשוב באמת- בו.

"את חושבת יותר מידי, מסודרת מידי,

תתלכלכי, תעשי בלגאן, תתני לכל הרגש שלך להתערבב ולהסתדר מחדש

תצרי מבנה חדש למחשבות שלך, לרגשות שלך.

המבנה הקודם, ההגיוני, לא הביא אותך רחוק. זה בדיוק מה שתקע אותך כל השנים.

את אומרת שאת נסיכה?

אני אומר שאת נסיכה מטונפת. עם מחשבות מלוכלכות וסוטות שאת עדיין לא מוכנה להודות בהן בפני עצמך.

אבל אני רואה את זה בעיניים שלך, בכמיהה, בנכונות שלך להתקדם עוד צעד לכיווני ולהתרחק ממך, זאת שהייתה פעם".

אני שונאת את זה.

אני שונאת שהוא נכנס לי למוח, למרכז השליטה הבלתי  מעורער שלי,

המבצר שלי,

ומשחק איתו, משנה את מבנה המחשבות שלו, מכוון מחדש. כמו קוביות לגו.

אני שונאת שהוא אומר לי מה לכתוב, ואיך לכתוב, ומה להגיד ומה לא להגיד.

אני שונאת שהוא אומר לי לשתוק

אף אחד לא אומר לי לשתוק.

אני לא צייתנית. אני רוצה להיות, אבל אני לא. מתנגדת כל הזמן לכל דבר.

קודם כל לא, אחר כך נראה.

וההתנגשות הזאת ביננו, בין מי שהוא ומי שהוא צריך שאני אהיה,

לבין מי שאני ומה שאני מוכנה להודות שאני, בשלב זה,

ההתנגשות הזאת יוצרת פיצוץ וסערה שלא חוויתי קודם.

48 שעות של סוף-השבוע, בו היינו רק שנינו וכל העולם נשאר נעול בחוץ,

48 שעות בהן הייתי רטובה כל הזמן. כל הזמן.

מוכנה אליו ולקראתו בכל רגע נתון. הוא לא היה צריך לשאול או לבדוק.

ברגע שהוא דחף אצבע הוא הרגיש מיד. אפילו לא היה צריך להיכנס עמוק מידי.

רטובה כל הזמן.

מציפייה,

מהתרגשות,

מתשוקה,

ממנו.

מרגע שהגעתי אליו עד הרגע שיצאתי ממנו, שברתי עוד מחסום, קילפתי עוד קליפה.

הרגשתי את המוח שלי נמס לו בידיים

ואז כל הגוף המשיך אחריו.

וכל מה שאני רוצה זה שהוא ייגע בי,

עם הידיים, עם השפתיים, עם הזין.

עם הזין.

עם הזין.

זה שאני כל כך אוהבת להרגיש

קשה

זקור

ויודעת שזה בגללי

ושעוד רגע הוא ייכנס אלי,

לאיזה מהחורים? רק הוא יודע.

אני יושבת מולו בציפייה,

קשורה ומנסה לשכנע אותו בכוח הלשון שלי- במציצה עמוקה וליקוקים רטובים,

אבל גם בדיבורים.

עד שהוא קלט שלמעשה כדי להפוך אותי לצייתנית נהדרת,

כל מה שצריך לעשות זה לסתום לי את הפה ולא לקשור את הידיים.

אז הוא סתם ואני השתתקתי.

והוא התחיל לדבר.

מונולוג אחד ארוך שבו לא נותר לי אלא להסכים. וגם אם היו חלקים שלא הסכמתי איתם, מה יכולתי לעשות?

הסכמה שבשתיקה הכפוייה.

ככה.

48 שעות בהן הייתי קשורה רוב הזמן,

רטובה כל הזמן

בלי תחושת זמן.

נסיכה מטפטפת.