ברוכה הבאה הביתה

את השאר אלחש לך מחר מול ההרים בשקיעה.

בא לי

להתלבש,

שחור, תחרה, צמוד, מבליט, לייקרה, חצי-שקוף,

עקבים גבוהים. מאוד.

שיער אסוף למעלה, כמו שאתה אוהב,

איפור עדין, לא מורגש,

שני שפריצים מהשנל,

אני מוכנה.

בא לי, 

שתקח צעצוע נשלט מרחוק, מהטלפון שלך (ממש כמוני :)), תכניס לי אותו לכוס רגע לפני שיוצאים מהבית, 

לרקוד? לשתות? לא לסרט, זה לא עובד לנו...

ותפעיל אותו.

באוטו, 

בדרך ל

תוך כדי ה

ליד הרבה אנשים,

ליד מעט,

ותלמד אותי להתאפק.

עכשיו כשאנחנו יודעים שלהשפריץ לא מגיע ביחד עם אורגזמה,

מגיע בלי הכנה מוקדמת ולא בהכרח מחדירה, אלא מספיק גירוי חזק,

יהיה מעניין לבדוק מה יקרה.

אני גדלה לידך,

אני גדלה איתך.

מקדימה:

כשאתה מעלי אני רואה אותך את הפנים היפות שלך מרגישה את המשקל שלך עלי רואה את תנועות הגוף החתולי שלך הגמיש מתפתל נע בגלים עולה ויורד נכנס ייוצא.

מהזווית הזאת אני כמעט יכולה לראות את הזין שלך נכנס ויוצא מהכוס שלי. הכוס הרטוב המוכן-תמיד.

מאחורה:

אתה תופס אותי חזק בשתי ידיים שמונחות על האגן שלי אחת מכל צד ואתה נכנס חזק, חודר אלי עמוק עד לנקודה הכי פנימית זאת שאף אחד לא הגיע אליה לפניך.

אתה חודר אלי ומזיין אותי חזק לאט מהר איך שבא לך. אני אוהבת את כל הדרכים.

אני לא רואה אותך מהזווית הזאת רק שומעת וממלאת הוראות- תחת למעלה פנים על המזרון תרימי עוד, עוד, תגישי לי את העומק. כן ככה, ילדה טובה.

על הצד:

כשאנחנו ישנים ואתה מחבק אותי ועוטף, נמצא מאחורי, התחת שלי בדיוק בגובה המתאים מתיישב על הזין שלך. מתחכך בו במהלך הלילה והבוקר, שולח רמזים קטנים, תנועות קטנות של כמיהה, רצון, שתחדור אלי מאחורה בזווית הזאת כשאני חצי ישנה. רק תכניס אותו, את הזין הנהדר הזה, המופלא, שאני כל כך אוהבת. תכניס אותו קשה, זקור, מוכן, ותשאיר אותו בפנים. לא צריך לזוז, בינתיים, רק להרגיש אותך בתוכי ממלא אותי משלים את כל מה שחסר. מחבר אותי אליך באופן הכי מילולי והכי רוחני שיש.

אבל הכי אני אוהבת זיון בהפתעה.

באמצע מטלת בית יומיומית, תוך כדי שיחה שלנו שאתה מחליט לקטוע באמצע, ראנדומלי לחלוטין.

נוסיף לזה את התלבושות המיוחדות שלנו, את התפאורה הייחודית, הצעצועים והמכשירים.

איך אני אוהבת שאתה מזיין אותי.

המחשבות לא עוזבות אותי

אני מנסה להית בסדר עם זה, אני באמת מנסה.

אבל זה קשה לי.

קשה לי המחשבה שהוא מדבר עם אחרות במקביל,

קשה לי המחשבה שאני לא היחידה אצלו בראש.

קשה לי המחשבה על עצמי שאני רכושנית ככה, משתמשת וחוזרת למבנה המחשבות הישן, לדפוסים הקודמים.

ואני רוצה להיות בסדר עם זה, בעיקר כי אני מאמינה לו.

אני מאמינה לו וסומכת עליו שהוא לא יפגע בי. שאני באמת שלו והוא באמת שלי.

המחשבה על ידיים של מישהי אחרת על הגוף שלו שאני כל כך אוהבת. 

שהפה שלה  יכיל בתוכו את הזין שלו.

והתחושה הזאת שאולי אני לא מספיקה, לא מכילה.

אני פשוט מקנאה.

קנאה בסיסית, ראשונית, של ילדה שלקחו לה את תשומת הלב והלכו לשחק עם ילד אחר.

אני יודעת שהוא צריך את המרחב הזה, אני יודעת שזה חלק ממנו ושגם אני חלק ממנו.

אני מאמינה לו וסומכת עליו.

אבל עכשיו אני פשוט מקנאה.

שבוע לא ראיתי אותו.

דיברנו בטלפון, התכתבנו, צחקנו, בכינו, אפילו צלחנו משברון ויצאנו חזקים יותר ממנו.

אבל לא נפגשנו ולא נגענו.

ואני מתגעגעת.

מדמיינת את הפעם הבאה שאראה אותו, מה אלבש, מה אגיד, מה הדבר הראשון שאעשה. אבל אז נזכרת שכל זה לא משנה כי גם ככה הוא מחליט. הוא מכתיב את הקצב.

ואני רק רוצה להיות שם, נוכחת, בזמן שהוא מוביל אותי, מוביל אותנו.

בכל יום שעובר אני מרגישה כמה אני צריכה להיות פאסיבית מולו.

לא מחליטה.

לא יוזמת.

נוכחת, מובלת.

פעם ראשונה שאני מבינה באמת, מהעומק שלי את המשמעות בלהיות הצעצוע שלו. זה שהוא משחק בו איך שהוא רוצה.

ואני רוצה גם.

אני צריכה.

צריכה להרגיש איך הוא משחק איתי בגוף שלי, בכל החלקים האהובים עליו.

צריכה להרגיש את השקט הזה, השלווה הזאת שתרד עלי כשאני אשכב שם מולו, פנים על המזרון, תחת למעלה, יודעת שהוא יעשה בי מה שהוא רוצה ושאני סומכת עליו.

השלווה הזאת, הרוגע הזה, יכול לבוא רק ממקום של ביטחון, של אמון.

ואני מאמינה בו.

ואני סומכת עליו.

יודעת שהוא יתקדם איתי בקצב שנכון לנו, יאתגר אותי וימשוך אותי אליו רק לפי מה שאני יכולה לשאת ועוד טיפה.

תחושת הביטחון והשלמות היא המחרמנת מכולם. היא זאת שמרטיבה אותי יותר מהכל.

הידיעה שאני עטופה בזרועות אוהבות ומגוננות ושאני אעשה הכל כדי לשמור עליהן קרובות אלי.

אעשה הכל לשמור עליו.

עלינו.

עד קצה העולם.

מה זה אומר?

שגמרתי בלי לבקש רשות קודם.

זה לא היה בכוונה או עם תכנון מראש,

זה היה אחרי שבוע וחצי שלא נפגשנו, ימים עם המון טיזינג ואדג'ינג בהודעות, תמונות ושיחות.

דיבור שגרם לי להרטיב כל השבוע למרות המחזור.

אז כשהוא נגע בי הבוקר (סוף סוף!), זה היה כל כך נעים וממכר ומחשמל.

התגעגעתי אליו כל כך והוא ליטף לי את הדגדגן בצורה מושלמת ומדוייקת.

התחיל מטפיחות קלות, עדינות אבל בול בנקודה.

טפיחות שרק מהן לבד כמעט גמרתי.

המשיך לטייל על הכוס הרטוב לגמרי שלי עם האצבעות שלו. עולה ויורד בעדינות ובקצב המושלם. 

ואני הסתחררתי, נסחפתי בתחושה, מתענגת על כל ליטוף וטפיחה, רטובה לגמרי, מגורה עד הקצה, ובלי לשים לב פשוט גמרתי.

לא עצרתי לבקש רשות, לא שאלתי אם אני יכולה, אם אפשר. שהרי כל הגמירות שלי שייכות לו.

גמרתי פעם אחת.

כל כך התגעגעתי אליו שיכולתי לגמור עוד ארבע פעמים ברצף.

אין ספק שעשיתי טעות, וכידוע על טעויות משלמים.

לכן הסקוטי היצירתי שלי החליט שאני אבחר את העונש שלי שיהיה הולם למידת החטא.

יש לכם רעיונות לעונש ראוי? אשמח לכיווני חשיבה מרעננים.

פוסט תיאור החוויה יפורסם בתחילת השבוע.

הסקוטי שלי קרא את הפוסט האחרון.

וכיאה לשדון החד שדבר לא נסתר ממנו,

הוא מיד הבחין כי כשלתי בלשוני.

הבחין שכתבתי ש "הוא ביקש"

- אני לא מבקש, חתולה. אני אומר. ואת מבצעת.

- אוי, זה הולך לכאוב, נכון?

- נכון מאוד חתולה.

- אפילו שביצעתי ורק תיארתי באופן שגוי?

- אפילו.

- אווופ, עד שחשבתי שעשיתי משהו נכון

- זאת בדיוק הבעיה איתך חתולה. את חושבת הרבה יותר מידי. כשתביני שהכל בעצם מאוד פשוט וכל מה שאת צריכה לעשות זה לבצע הוראות, בלי לשאול, בלי לחשוב, הכל יהיה לך הרבה יותר קל ולי יהיה הרבה יותר זמן פנוי.

אז הספאנק יבוא, זה ברור. לא היום, כנראה מחר. אבל לא אכפת לי, כי זה אומר שהוא יבוא.

לא היום,

נתראה מחר.

- בא לי לשחק קצת עם המים, אפשר?
- קמת חרמנית הבוקר, חתולה?
- כן, המחזור הזה הורג אותי. ואני ממש מתגעגעת אליך
- תשחקי קצת, תקרבי את המים לכוס ותשלחי לי תמונה

שולחת.

- מממממ.... יופי חתולה. לא לגמור. הכוס הזה שייך לי והגמירות שלך שייכות לי, זוכרת, כן?

- זוכרת. שייכת לך.

- יופי. עכשיו תעצרי וצאי מהמקלחת. בלי לגמור. אני לא מרשה.

מסיימת, מתנגבת, רטובה ובוערת בו זמנית מבפנים ומבחוץ. נוטפת מים, נוטפת מתוכי, מתפללת שבדרך נס הוא יצליח לעבור תוך שתי דקות 165 ק"מ ולהופיע בדלת חדר השינה.
אבל הוא לא.

- עכשיו אני רוצה לשמוע אותך מבקשת יפה לגמור. את צריכה ללמוד לבקש יפה חתולה. את עדיין לא מספיק טובה בזה.

- אני רוצה לגמור. אני רוצה אותך כל כך, כל כך מתגעגעת אליך, לזין שלך. סיימתי את המקלחת, אני על המיטה, על הברכיים, נוגעת בעצמי, רטובה כל כך ולא מהמים.אפשר בבקשה לגמור? אפשר? בבקשה?

- ילדה טובה. אבל עדיין לא מספיק. תגעי בעצמך פעם אחרונה, תעבירי ליטוף ותעצרי. את עדיין לא מוכנה לגמור. את עדיין לא מבקשת יפה מספיק.

מתוסכלת, חרמנית, על הקצה עם יום עבודה לפני שלא בא לי לעשות ממנו שום דבר, אבל עוצרת.

כי הוא ביקש. כי לאט לאט מחלחלת אלי המשמעות של להיות שייכת לו, בגוף. בנפש. בלב.

אני שלו. והוא יודע את זה.

וככה מתחיל לו השבוע.

יושבים המון אנשים מבוגרים ומדברים. מדברים על דברים לא מעניינים ואני מאבדת קשב מהר מאוד. המחשבות שלי נודדות.
אליך.
אלינו.
איך אתה מחזיק אותי בשתי ידיים, קורע מעלי את הבגדים, הופך אותי ומצמיד לקיר.
חודר אלי בתנועה אחת ומזיין אותי חזק.
ממש חזק.
עד שאני לא נושמת יותר.
ואז אתה עוצר.
משכיב אותי על המיטה ומתחיל ללקק אותי מלמעלה, משתהה בפטמות ויורד לכוס הרטוב. הכי רטוב שאפשר לדמיין.
מזיין אותי עם הלשון שלך עד שאני גומרת ברעש גדול. לא יכולה יותר. ורק אז אתה מתחיל להינות באמת. מזיין לי את הפה, עמוק בגרון, גומר בתוכי ואני שותה הכל עד הטיפה האחרונה.
ואומרת תודה.

הכל מעורבב לי כבר כמה ימים, לא מצליחה לנקז את המחשבות, החוויות, למשהו אחד.

יש את מה שחוויתי בסופ"ש האחרון, יש את מה שאני חושבת לגבי זה, יש את מה שאני מרגישה לגבי זה.

ויש אותו.

המחולל של כל הסלט הזה.

שף הכאוס והבלגאן.

ובאותה נשימה גם זה שמסדר אותו, מסדר אותי, את המחשבות שלי.

מזכיר לי להתמקד במה שחשוב באמת- בו.

"את חושבת יותר מידי, מסודרת מידי,

תתלכלכי, תעשי בלגאן, תתני לכל הרגש שלך להתערבב ולהסתדר מחדש

תצרי מבנה חדש למחשבות שלך, לרגשות שלך.

המבנה הקודם, ההגיוני, לא הביא אותך רחוק. זה בדיוק מה שתקע אותך כל השנים.

את אומרת שאת נסיכה?

אני אומר שאת נסיכה מטונפת. עם מחשבות מלוכלכות וסוטות שאת עדיין לא מוכנה להודות בהן בפני עצמך.

אבל אני רואה את זה בעיניים שלך, בכמיהה, בנכונות שלך להתקדם עוד צעד לכיווני ולהתרחק ממך, זאת שהייתה פעם".

אני שונאת את זה.

אני שונאת שהוא נכנס לי למוח, למרכז השליטה הבלתי  מעורער שלי,

המבצר שלי,

ומשחק איתו, משנה את מבנה המחשבות שלו, מכוון מחדש. כמו קוביות לגו.

אני שונאת שהוא אומר לי מה לכתוב, ואיך לכתוב, ומה להגיד ומה לא להגיד.

אני שונאת שהוא אומר לי לשתוק

אף אחד לא אומר לי לשתוק.

אני לא צייתנית. אני רוצה להיות, אבל אני לא. מתנגדת כל הזמן לכל דבר.

קודם כל לא, אחר כך נראה.

וההתנגשות הזאת ביננו, בין מי שהוא ומי שהוא צריך שאני אהיה,

לבין מי שאני ומה שאני מוכנה להודות שאני, בשלב זה,

ההתנגשות הזאת יוצרת פיצוץ וסערה שלא חוויתי קודם.

48 שעות של סוף-השבוע, בו היינו רק שנינו וכל העולם נשאר נעול בחוץ,

48 שעות בהן הייתי רטובה כל הזמן. כל הזמן.

מוכנה אליו ולקראתו בכל רגע נתון. הוא לא היה צריך לשאול או לבדוק.

ברגע שהוא דחף אצבע הוא הרגיש מיד. אפילו לא היה צריך להיכנס עמוק מידי.

רטובה כל הזמן.

מציפייה,

מהתרגשות,

מתשוקה,

ממנו.

מרגע שהגעתי אליו עד הרגע שיצאתי ממנו, שברתי עוד מחסום, קילפתי עוד קליפה.

הרגשתי את המוח שלי נמס לו בידיים

ואז כל הגוף המשיך אחריו.

וכל מה שאני רוצה זה שהוא ייגע בי,

עם הידיים, עם השפתיים, עם הזין.

עם הזין.

עם הזין.

זה שאני כל כך אוהבת להרגיש

קשה

זקור

ויודעת שזה בגללי

ושעוד רגע הוא ייכנס אלי,

לאיזה מהחורים? רק הוא יודע.

אני יושבת מולו בציפייה,

קשורה ומנסה לשכנע אותו בכוח הלשון שלי- במציצה עמוקה וליקוקים רטובים,

אבל גם בדיבורים.

עד שהוא קלט שלמעשה כדי להפוך אותי לצייתנית נהדרת,

כל מה שצריך לעשות זה לסתום לי את הפה ולא לקשור את הידיים.

אז הוא סתם ואני השתתקתי.

והוא התחיל לדבר.

מונולוג אחד ארוך שבו לא נותר לי אלא להסכים. וגם אם היו חלקים שלא הסכמתי איתם, מה יכולתי לעשות?

הסכמה שבשתיקה הכפוייה.

ככה.

48 שעות בהן הייתי קשורה רוב הזמן,

רטובה כל הזמן

בלי תחושת זמן.

נסיכה מטפטפת.