שבוע לא ראיתי אותו.
דיברנו בטלפון, התכתבנו, צחקנו, בכינו, אפילו צלחנו משברון ויצאנו חזקים יותר ממנו.
אבל לא נפגשנו ולא נגענו.
ואני מתגעגעת.
מדמיינת את הפעם הבאה שאראה אותו, מה אלבש, מה אגיד, מה הדבר הראשון שאעשה. אבל אז נזכרת שכל זה לא משנה כי גם ככה הוא מחליט. הוא מכתיב את הקצב.
ואני רק רוצה להיות שם, נוכחת, בזמן שהוא מוביל אותי, מוביל אותנו.
בכל יום שעובר אני מרגישה כמה אני צריכה להיות פאסיבית מולו.
לא מחליטה.
לא יוזמת.
נוכחת, מובלת.
פעם ראשונה שאני מבינה באמת, מהעומק שלי את המשמעות בלהיות הצעצוע שלו. זה שהוא משחק בו איך שהוא רוצה.
ואני רוצה גם.
אני צריכה.
צריכה להרגיש איך הוא משחק איתי בגוף שלי, בכל החלקים האהובים עליו.
צריכה להרגיש את השקט הזה, השלווה הזאת שתרד עלי כשאני אשכב שם מולו, פנים על המזרון, תחת למעלה, יודעת שהוא יעשה בי מה שהוא רוצה ושאני סומכת עליו.
השלווה הזאת, הרוגע הזה, יכול לבוא רק ממקום של ביטחון, של אמון.
ואני מאמינה בו.
ואני סומכת עליו.
יודעת שהוא יתקדם איתי בקצב שנכון לנו, יאתגר אותי וימשוך אותי אליו רק לפי מה שאני יכולה לשאת ועוד טיפה.
תחושת הביטחון והשלמות היא המחרמנת מכולם. היא זאת שמרטיבה אותי יותר מהכל.
הידיעה שאני עטופה בזרועות אוהבות ומגוננות ושאני אעשה הכל כדי לשמור עליהן קרובות אלי.
אעשה הכל לשמור עליו.
עלינו.
עד קצה העולם.