שעת צהריים מאוחרת
חזרתי מיציאה עם חברים ולא יודעת למה אבל התחמקתי מהם באותו יום
בדרך הביתה נכנסתי לבניין שלך.
זה נראה שכל דירה בסידורים ובנקיונות, אפילו הדלת של הבית שלך הייתה פתוחה אז חשבתי שאתה מנקה את הבית
לכן ירדתי חזרה לקומה ראשונה וישבתי על הספה עם כובע מצחיה
רואה שבדירה משמאלי פתאום פתחו את הדלת ואישה מבוגרת יצאה כנראה עם נכדה או הבת שלה ובדירה יש הרבה צמיחה
פתאום יש אזעקות ואני על הספה מתחילה לרעוד ולהיכנס לחרדה
רואה אנשים יורדים יוצאים לחדר מדרגות למרחב המוגן, וכאלה מבחוץ שנכנסים לתוך הבניין
פתאום דלת נפתחת מהקומה הראשונה ואני קולטת שזה אתה כנראה הסתפרת קצת
אתה בהתחלה לא מזהה שזאת אני אבל ישר אני מנסה שלא תזהה ונבלעת יותר לספה ומחזקת את הכובע מצחייה כדי שלא תזהה אותי אבל זיהתה
במקביל זיהיתי אחד מהחברים שכנראה עקב אחריי ובגלל האזעקה הוא גם נכנס לבניין
מפה לשם פתאום אני בזרועות מישהו כשאני בהתקף חרדה
אתה מחבק אותי חזק
אומר לי תרגעי הכל טוב אני פה
משעין אותי עלייך
מתה מבושה שזיהתה אותי ושאני בתוך הבניין שלך
אבל שמחה כי אני בקומה ראשונה ולא בקומה שלך ככה שאתה מתאר לך שזה בגלל האזעקה אני כאן, בבניין שלך
אתה לא מרפה אותי ממך מחבק חזק
רואה את הטבעות שעל הידיים שלך ומחליטה להוריד לך את הכל היו בערך 9, שמתי בצד במן אקט של דאגה שלא יכאב לך.
עדיין עם הכובע ועדיין חושבת שלא זיהתה אותי למרות שמזמן ידעת שזאת אני
פתאום אתה מוריד לי את הכובע אני מודעת לזה שאתה יודע שזאת אני
בזווית העין אני קולעת את אותו חבר שעקב אחריי אבל הוא יושב על הרצפה לא בטוח שהוא יודע שזאת אני
אתה בנתיים מאוד דואג לי אני עדיין רועדת ומנשק לי את הפנים מחבק אותי חזק כאילו אין שובע ופתאום אתה קולט שאתה מגזים ואומר לי סליחה ״ממש נסחפתי״ וזז אחורה
ואני אומרת לך ״ממש לא, זה בסדר״
זה מרגיע אותי תוך כדי שאני עדיין קצת רועדת
והתעוררתי
