אתמול ,שזה היה בעצם כבר היום
באיזה 3 לפנות בוקר נחתתי בדירה של עמית
(שדרך אגב עדיין אין לו חלונות בגלל הקטיושות)
הכול ככה פאנן , יושבים ,מקשקשים, באמצע בקבוק ויסקי מלא (לשעבר)
פתאום אני שומע קול שאומר "אתה יודע שאתה אופטימי בצורה מחרידה"
אני מסתובב וקולט שיושבת איתנו מישהי,
אני מסתובב לעמית ועושה לו:
-אחי יש פה מישהי
-אני יודע
-מתי היא הגיעה
-היא תמיד הייתה פה
-ואללה?
-ואללה וואללה אללה בבאלה
אחרי שצבטתי את עצמי קצת(לראות שאני ער) וקצת אותה (סתם בשביל הכיף)
שאלתי אותה,
-את באמת חושבת שאני אופטימי בצורה מחרידה?
-לא הייתי אומרת סתם
-מחרידה בטוב או רע
-מחרידה בחיוב
-אני ממש מבסוט עלייך,תורידי חולצה
-שלי או שלך
-איזה שועלת ערבות חדה את
-חחחח
הקיצר בדרך חזרה הבייתה (ולא אף אחד לא הוריד את החולצה שלו,
את השאלות תשמרו לסוף) הבנתי שיש משהו במה שהיא אמרה
שיש לי לפעמים אופטימיות חסרת פרופורציות ושאיפות לא ראליות
אבל היא גם הראתה לי שזה ממש לא דבר רע,
או כמו שאדם חכם אמר פעם:
"הילדה עם הכריש, לעזוב את הכריש זה לא משחק"
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2006 בשעה 5:03
