יוצא מדעתי בדרכי שלי

אתמול באישון לילה לימור וליאת פתאום נחתו עליי,
ככה באיזה אחד וחצי אני מקבל טלפון כזה של:
"מה קורה, מה המצב ,מה עושה ,משעמם לנו, אכפת לך אם נקפוץ"
הספיק לי מבט אחד על אלף הגרפים, מאתיים הנוסחאונים
ושולחן מלא כוסות קפה חצי שתויות בשביל להבין שאני זקוק באמת להפסקה ודחוף.

ישבנו אצלי על אדן החלון כמו הזקנים האלה מהחבובות שיושבים במרפסת
כל היום מקטרים על כולם ,אז ככה ישבנו וריכלנו כמו חבורת פרחות.
על עמית שהולך לצאת מהארון בקרוב
על נעמה ששכבה בחודש האחרון עם 9 (תשע) גברים שונים
על אייל שנסע לבלגיה לפני חודש וחצי ועוד לא חוזר
ועל כרמית שמשום מה התחלנו לשנוא אותה ואנחנו לא יודעים למה

הכול היה טוב ויפה עד שהן תקעו לי את המשפט שאני הכי שונא בעולם:
"תהייה רציני רגע אנחנו צריכות לדבר איתך על משהו"
איך שהם אמרו לי את זה חיפשתי מייד משהו כבד וחד לדפוק לעצמי בראש
אבל לפני שהצלחתי למצוא משהו כזה התחילה תקיפה ישירה ובלתי מתפשרת,
על זה שיש לי נכות רגשית ,שאני לא מסוגל להיפתח
ושאני תמיד משתמש בהומור בתור מנגנון הגנה
אמרתי להם בתגובה שאם יש לי נכות אז אני דורש במיידי תו חנייה לאוניברסיטה
ובכלל אני לא קונכייה אז אל תבקשו ממני להיפתח.
הן לא וויתרו והמשיכו להציק לי על הקטע הזה שכל הולך עם צחוקים
ושלפעמים צריך להיות רציניים כי יש להן באמת משהו חשוב לדבר איתי עליו ,
אמרתי לליאת שדווקא הכול כן יכול ללכת עם צחוקים ואם יש לה בעיות שתחרבן קוביות.

הקיצר בסוף הייתי כבר מותש והסכמתי לשמוע את כל מה שהיה להן לשפוך עליי וכל
הדברים החשובים שהם רצו לדבר איתי עלהם (לעשות שלישיה לא היה אחד מהם)
וכך בסופו של עוד יום קרב יש לי רק דבר אחד להגיד,
אלוהים תודה על החברים הטובים שאתה שולח לי ושמקיפים אותי.
(אתה תהייה מוכן לקבל אותם בחזרה למרות שהם כבר לא באריזה המקורית ועברו 14 יום?)



אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה