אל תשאל אותי למה אני בוכה …
אני לא יודעת
המים בגוף שלי הם סכר שנפתח
מפל שנובע וזורם מתוך עצמו
ולבנה מתמלאת
ואני ישובה בתוך עצמי
בתוך רכב
ובוכה ובוכה
שיר של מרינה … בוער בי השינוי שהזכיר לי את הפעם הראשונה ששמעתי אותו אצל חברה
הכינה לבעלה יום הולדת הפתעה
ווואווו איזה נדיר היה
יום למחרת הבית היה על גלגלים
באתי …
בואי ננקה ביחד אמרתי לה
בעלה לקח את הילדים
ואנחנו משפריצות מים
עיניים אוהבות
פאן ופשטות של יחד
אחיות
ואז שמעתי את השיר
והוא העיר אוהוהו מה שהוא העיר
ועכשיו אני פה ישובה ברכב
אחרי בערך כמו שנתיים
מקשיבה
חושבת עליה
התנתקנו ממש לפני השינוי
היא לא ידעה כלום עד לפני כמה ימים
ואני חושבת כמה אהבה יכולה להיות חמקמקה
כמו רוח,
לפעמים נראה שהיא לא זזה
לפעמים משיבה ריחות הדרים,
לפעמים מעיפה לי את השיער,
לפעמים מאבקת ומלכלכת הכל, לפעמים באמצע יום חם בעודי בצל עוברת בין בניינים
והיא משיבה אוויר צונן ורענן
ומזכירה לי שיש על מה להודות
גם כשהשינוי בוער בי.
