היא יוצאת לריצה קלה
קמה, מסתכלת קדימה, מתבוננת במראה לשניה,
אוספת את כולה והולכת לשטוף פנים.
מברכת, נושמת, משירה מבט קדימה,
עיניים אוהבות
היא תמיד הולכת קדימה, בולטת, מגנה על כל מה שנסתר ופגיע.
אני אוספת אותה בטייץ ירוק
ומתאימה לה חולצה מרפרפת, כזאת שנותנת לה אוויר.
האוזניות שלי, הטלפון, שותה כוס מים חמימים והופ החוצה לאוויר.
מתחילה לצעוד והיא אתי, מובילה קדימה, עם הפחדים, עם התלבטות ומוטיבציה.
מסתכלת אל האופק, הגשר הנצחי שאותו אני חוצה,
הרמזורים יושבים לי בול בקומפוזיציה,
לפעמים הם כולם אדומים, לפעמים הם כולם ירוקים
והשעה הזאת שבין עלות השחר משווה עומק ודרמה שמעתיקה את נשמתי,
ואני יודעת שזה הרגע להקליק ולתעד את ההרמוניה שבין הטבע למכניקה חומרית שימושית.
היא מרגישה הכל, יודעת לספר לי סיפורים,
לפעמים הם שמחים ולפעמים הם מורכבים וכואבים
היא שם לעכל, לתעד, להבין, לפשר, לאהוב ולהכיל כל מה שאפשר ולפעמים זה קצת יותר מידי.
אני שואלת אותה מה שלומה?
כן … גם במהלך הריצה, לפעמים היא נאספת ולפעמים פשוט יוצאת ומתפרצת.
ואז אני שלא מרגישה כל כך בנוח עם החופשיות שמתפזרת אוספת אותה בחזרה ומחסה.
לפעמים אינני יודעת אם היא זאת שמגנה עליי או שאני עליה,
אני רק יודעת שלבטן שלי יש משקל ומשמעות
וכשאני מלטפת אותה אני מלטפת אותי
באהבה גדולה
